לראות שנושמים טוב
ואז מתקדמים לעמוקים
עמי-חי
מה שלומך? איך אתה?
פגשתי את אחיך ליד המרכזית בירושלים לפני כמה דק'.
אתם כל כך דומים!
הוא הזכיר לי איזה אברך צדיק מקשת שברמת הגולן אבל מסתבר שמשהו יותר עמוק גרם לי ללכת לשאול לשמו.
הרבה זמן לא נפגשנו, לא למדנו יחד חברותא מאז בית הכנסת בבא"ח צנחנים.
זוכר את התפילות עם העיניים העצומות?
לא מכוונה, מעייפות🤭
זוכר שבאמירת 'מודים' היית רוכן ומשתחווה ומאבד טיפה שיווי משקל? מתעורר שניה לפני שפניך חובטים בסטנדר?
אני לא רוצה לומר שכזה היית עמיחי, כי אתה עודך.
זה אנחנו שהתרחקנו.
זוכר שישנת במיטה מעליי בטרום-טירונות?
הרגשתי שהכל נשפך עליי, כל הקדושה, כל הטהרה, כל הנקיות.
היית קופץ לישון הכי בשקט שאתה יכול, מתאמץ לא להרעיד את המיטה כשהתהפכת בשנתך.
אך אני התעוררתי בכל זאת, היה לי קשה לישון בגלל הלחץ מההקפצות.
ותמיד שהוקפצנו אתה היית מוכן ראשון ועזרת לי להתארגן. כאילו עשית שיעורי בית רציניים לפני שהתגייסת. ידעת הכל.
באיזה צד צריך לשים את המימייה, איך עולים על מדי ב' הכי מהר, איך לברך "שהכל" בכוונה לפני שגומעים מימייה שלמה ב10 שניות.
ניגשתי לגיבוש ואתה נשארת בבסיס, עם כל מי שכבר היה לו שיבוץ לקומנדו.
אמרתי לעצמי בטח עכשיו הם בטן-גב בחדר, בזמן שאנחנו אוכלים חול וזוחלים את חיינו.
בלילה השני לגיבוש הרופא קבע שהתייבשתי והוציא אותי מכשירות.
חזרתי אבל וחפוי ראש לפלוגה. היינו ב101 פלוגה ג' בקומה השניה מצד ימין.
נכנסתי באמצע הלילה, מסריח ומזיע.
הכל היה חשוך וכולם ישנו.
אבל ראיתי שהיית עם פנס פתוח מתחת לשק שינה, מספיק עוד כמה משניות.
קשה לי לשתף, אבל ידעתי.
בתקופה הקצרה שזכיתי שגופי היה קרוב לגופך הספקתי להבין שאם יגיע זמן ועם ישראל יצטרך גיבורים בחזית, אתה תהיה שם ראשון.
בורא עולם קנאי לטובים ביותר, רוצה את הצדיקים צמודים לכסא כבודו.
עמי-חי, זוכר שקראתי לך ככה וחייכת את החיוך המבוייש שלך?
שובצתי ל202.
התראינו לעיתים יותר רחוקות בבית הכנסת בשבת. למדנו פרשת שבוע וקצת גמרא.
כשמגלן בתורנות מטבח ידעתי שהולך להיות שבוע טוב, יהיה הכי נקי בחדר אוכל ואתה תהיה שם מאחורי הקלעים, תשטוף את הגסטרונומים הכי חזק שיש. שיבריקו.
והכל- ברצינות ובשמחה פנימית.
מבחוץ היית אגוז קשה לפיצוח, קצת קר ורציני.
אבל מי שלא פחד לקפוץ לאש גילה שאתה כולך לב טהור ואושר פנימי.
היית כותב בכל רגע פנוי(ולא היו הרבה רגעים כאלה, ועדיין כתבת מלא, איך זה הגיוני?), כותב את נשמתך על הקלף.
כאילו יודע שתצטרך להשאיר לנו חלקים ממך כי אנחנו עוד לא הגענו לשלמות שלנו.
השארת לנו חלקיקי אור בתוך החושך שמכסה ארץ.
לא עובר יום שישי שאני לא מקשיב לניגון "שירת געגועים" שהוציאו אחרי שטיפסת לקומה הבאה, לגן העדן בו אתה עדיין נלחם בעבור עם ישראל.
עד היום לא עצרתי להזכר בכל הרגעים הטובים שלנו יחד כי דמיינתי שאתה לא באיזור מסיבה ביטחונית, נמצא בעומק שטח האוייב ומבצע פעולות איכות שאיש לא יגלה עליהן, וזה הקל עליי להמשיך את "שגרת המלחמה" בלי להעצב.
עם הזמן אני לומד שהספקת לתקן בעולם את מה שייקח לי אולי 120 שנה (אם לא יותר).
שעה שלך הייתה מנוצלת כמו 3 שעות שלי ולפעמים זה היה קצת מכניס אותי לדאון, איך יש לך מנוע טורבו כל כך עוצמתי בעוד לי הביאו אופניים?
אבל למדתי לשמוח.
לשמוח שאני לא יודע מה התיקון שלי בעולם ושקיבלתי את הכלים הכי מדוייקים לי כדי למלא אותו על הצד הטוב ביותר.
ועם כל זה, אפשר תמיד להיות קצת עמיחי, להספיק יותר.
למה לא?