בניה אחי מחילה שאני נופל עליך ככה, אבל אני חייב לפרוק את זה למישהו..
מאז שיצא החג והיינו ביחד בחדר וסיפרת לי שאמרו לאמא שלך שהכל טוב,
ואתה אמרת לה שלא תאמין להם ושהוא אמור להיות עכשיו בפנים,
אמרתי לך שתפסיק למה אתה מלחיץ את אמא שלך סתם,
אבל לא יודע כנראה שהרגשת יותר טוב מכולם- קשר בין אח לאח…
את האמת אחי שמאז, עמיחי הלך איתי בראש ישב כזה מאחורה, א
בל כשהתחילו לדבר על חיילים שנרצחו עלתה לי התמונה של עמיחי,
ואמרתי לעצמי שבדוק הוא היה שם. כשהישיבה שלחה את ההודעה הייתי המום לגמרי,
פשוט הלכתי למטה ובכיתי, לא הצלחתי להירדם כל הלילה,
הייתי המום וכואב אבל בו זמנית בידיעה בראש שברור שעמיחי הוא זה שיהיה שם מכולם..
וואלה מאז שהודיעו הרגש שלי עבר קצת מהאבל הלאומי לאבל האישי, חשבתי עליו כל השבוע..
כשהלכתי להלוויה ולניחום לא הצלחתי לעכל את הדמות הזאת, הוא פתח לי את הראש
ואני כל לילה שוכב במיטה, כותב לעצמי (שלא עשיתי את זה הרבה זמן),
ואני שם לב שכל הדברים שאני חושב עליהם, מה שאני רוצה להתקדם בו,
דברים שאני סוחב איתי הרבה זמן פשוט צועקים מעמיחי, מהשירים, סיפורים, מכתבים.
עולם שלם של חיצוניות ופוזות שאנחנו צריכים כל כך לא לשים לב לזה,
להיות עם יד על הדופק כל הזמן, להציב מטרות גדולות בלי לשכוח את הקטנות,
לחיות בפשטות, לחבר את החיבור המסובך של זרימה וחיוך עם עומק ורצינות,
להצליח לדבר על התורה והנשמה והמצוות כחלק שכל כך מהותי וממלא ברגש ולא כי ככה צריך..
באמת אני אומר שהרבה זמן לא פתחו לי ככה את הראש,
הלוואי שאני אצליח להוציא מזה את הכי הרבה אור וטוב שאפשר.