הוא היה גם מאיר פנים והוא גם היה מקצוען

כל האידיאלים הפשוטים והתום, לא הורידו בכלל מהמקצועיות. זה דווקא תידלק את המקצועיות.
למשל, הוא ממש אהב סיפורי נופלים וכאלה. היה לו מדף בארון עם סיפורים כאלה.
הוא לא שאל את עצמו ודמיין מה יספרו עליו ומה הדברים שידברו עליו, אם הוא יגיע להיות אחד כזה.
ונינו עדין היה יכול לקרוא סיפורי גבורה באותנטיות, להאמין ביושר שלהם, להתרגש מכל דבר כזה בלי ציניות ובלי קשר לאגו ולראות את עצמו שם.

התקשרתי אליו והספקתי לדבר איתו עשרים דקות- חצי שעה. ומאוד שמחתי והערכתי את זה.
זה היה בערך אחרי 30 או 40 יום שהוא לא היה בבית.
אני אומר לו- 'ונינו תעבור בבית, תן כיף לאמא, משהו.' והוא אומר -'לא, היא שמחה שאני הולך לישיבה.'
ניסיתי לשכנע אותו- 'תשמע אחי, תנוח. אנחנו לא מספיקים לדבר הרבה אבל אתה הפינה החמה שלי.
גם אתה יוצא מהצבא ומתקשר, וה אחד מהשיחות טלפון המעטות שיש לי, ואני ממש מעריך את זה.'
הוא לא כזה הבין מה רציתי. ניסיתי להסביר לו-'שמע, אתה במגלן. ואני מכיר חברים שמגיעים לצבא,
ואתה כבר שנה בצה"ל ולא שומעים ממך חולשה, אני לא שומע איזה שחיקה, אתה רק הולך ומתגבר, אתה מבין את זה?'

דיברנו קצת על ההתמודדויות בצבא, על זה שהוא הולך לישיבה אחרי הצבא. אני זוכר את עצמי מתחזק מהשיחה הזאת.

הוא לא היה שופך עליך את כל מה שעבר עליו, אם היית שואל אותו אז הוא היה מספר.
יש חיילים שרק מחפשים לפרוק את מה שעבר עליהם, אבל הוא היה מתעניין מה קורה דווקא בחיים שלך.
בראש השנה הוא אמר שהוא מגיע הביתה לשישי,
הוא אמר שאין לו כח לדבר, שהוא מצליח לעשות כלום מרוב שהוא גמור מהשבוע, ממש לא מצליח לחשוב על כלום.
אז רציתי שינוח, אמרתי לו-'טוב, אז אתה הולך לישון בכניסת שבת וקם למחרת בשתיים. הוא אמר 'לא' והמשיך עם הסבר.
הוא עבד ממש קשה במהלך השבוע, ההשקעה שלו הייתה ניכרת.

אנחנו כל מיני חבר'ה שלא התגייסו עם המחלקה של הישיבה. הוא שאל אותנו איך זה להיות לבד בראש השנה.
כשאתה עומד על שלך אז מעריכים אותך יותר, אתה לא מתפשר.
והוא ממש אמר שהחבר'ה בצוות יודעים מי דתי דתי ומי ככה ככה. זה ברור להם.
הוא גם אמר שהוא יכל היה להיות מין א' חינוך או א' חיבור למסורת… הוא היה חצי מהאלפים של המחלקה.
החבר'ה ממש העריכו אותו. הוא לא היה פראייר, הוא לא ויתר.
הוא היה גם מאיר פנים והוא גם היה מקצוען, והוא גם עבד קשה והיה מתפרק מזה.

חבר שלי סיפר שהוא היה בברוכין בשבו"ש. ואז הוא ראה שני אנשים רוקדים בגשם כמו איזה דפוקים,
וזה היה עמיח שם בחוץ בגשם.

פעם תפסנו כמה חברים טרמפים איתו, ולא היה על מה להישען, כי זה היה אמצע הכביש.
היה רק את המעקה שאחרי הפס הצהוב, ככה זה היה בדיוק בגובה הידיים.
ואז שנינו מתיישבים עליו. ואז אחרי חמש שניות אנחנו קולטים שהמעקה הזה רותח,
זה היה בערך ב2 בצהריים. ואז הוא אומר לי- 'וואי איזה קור.'
עשינו תחרות מי נשאר שם הכי הרבה זמן, ותוך כדי מגזים בכמה קר לו. הוא מגיע ל-'וואי,
אני מרגיש דוב שלג בסיביר עכשיו.' מתישהו פרשתי.
אחרי שבועיים הוא אומר לי-'עדיין יש לי כוויות. כוויות קור.'