דודו סעדה מארח את רחלי ונינו תושבת קצרין בפודקאסט בשבע.
בנה עמיחי הי"ד לוחם מגלן, נהרג בקרב גבורה בכפר עזה בשמחת תורה. בן 22 בנופלו.
עמיחי – נכד לרב לוינגר מחברון, אהב טיולים וטבע, בן ואח אהוב, מדריך נערץ על חניכיו. רחלי מספרת עליו:" עמיחי היה ילד מאוד מיוחד. הגדרנו אותו כ – 'עדינו העצני'. היה לו צד מאוד מאוד עדין, אכפתי ורגיש לכולם, ומצד שני היה בו עוז ועוצמה ורצון להיות באמת הכי טוב. גדל בקרית ארבע, עברנו לקצרין כשהיה בכיתה י' וכבר מיד קלטו אותו ונתנו לו להדריך את השבט הכי גדול. למד בישיבה התיכונית בדימונה והמשיך לישיבת אלון מורה. הוא בחר לוותר על שירות בתוכנית 'ההסדר' ולהתגייס לבד ליחידה מובחרת, ועבר לתקופה של חצי שנה לישיבה בברוכין, שם התחבר מתוך קודש לרוח הלחימה.
עמיחי התגייס למגלן, בהתחלה קצת התאכזב כי רצה שלד"ג ומטכ"ל, אבל אחרי כמה ימים כתב לנו: 'חשבתי על זה וצריך להיות בענווה ולקיים את השליחות שלי בכל מקום בו הקב"ה בוחר בשבילי'.
השירות היה משותף עם חבר'ה שבחלקם היו שונים ממנו גם מבחינה דתית וגם השקפתית, והוא שמח על זה: 'אני רוצה לבוא ולהתחבר מתוך הלב פנימה'. הוא יצר קשרים מדהימים עם החבר'ה איתם שירת. קיים שיח עמוק ופנימי גם על תורה ומצוות וגם על המהות, הקיום. ראה את השליחות בצבא.
בשמחת תורה התארחנו בתל אביב אצל מזכ"ל בנ"ע יגאל קליין, התעוררנו בבוקר לאזעקות , הבנו שקורה משהו. בהמשך שכן לא דתי עדכן אותנו במה שקורה – פרצה מלחמה, יש הרוגים וחטופים. במוצ"ש שלחתי הודעה לעמיחי והוא לא ענה. חזרנו הביתה ואני דואגת. נסענו להתפלל ברשב"י והדרך היתה חסומה. ניסינו לרדת לקבר רבי מאיר בטבריה וגם שם היה חסום. אמרתי לבעלי בתחושה קשה: 'הצדיקים לא רוצים תפילת שווא. בוא נחזור הביתה, מחכים לנו'. אחרי שעה הגיעו לבשר לנו שעמיחי נהרג. אמרתי להם:' אני רק דבר אחד יכולה לומר לכם, שהקב"ה יודע לבחור. הוא בחר את הטוב ביותר'.
עמיחי נהרג כשניסה להציל את חיי מפקדו (סרן איליי עדני ז"ל) שנפצע במהלך טיהור בתים בכפר עזה: "הם נלחמו שעות ארוכות. עמיחי היה רגוע, בקור רוח אמר לחייליו: 'אני רק רוצה שתזכרו בשם מי אנחנו כאן ולשם מה אנחנו כאן'. המפקד שלו נפצע ועמיחי מתעקש לחלץ אותו. העלו אותם לרכב שפינה תושבים נוספים, עמיחי עוצר לו את הדם ואז מחבל ירה צרור לעבר הרכב, עמיחי היחיד שנפגע. החובש שטיפל בו אמר שהוא הסתובב הרבה בכפר עזה ופינה גופות וכולם היו עם מבטי אימה על הפנים. עמיחי נהרג עם פנים של שבת קודש".
בערב אחרי שנהרג, הבת שלי יורדת עם אוצר עצום של כתבים שהשאיר אחריו. עמיחי היה איש של מילים. הנציח רגשות, כתב הרבה טקסטים מכוננים שהראו על נשמה גבוהה עם מודעות ברורה לתפקידה בעולם. "כָּל חֶשְׁבּוֹן פְּרָטִי מִתְבַּטֵּל, נֶעְצָר – אֶל מוּל עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צַר. בְּהֵד שָׁזוּר נֶצַח קוֹרְאִים אָנוּ – הִנְנוּ". הוא כתב הרבה על המשכיות עמ"י, ראה עצמו כחוליה בשרשרת: 'אני עוד גחלת בתקומה'. כתב לרב שלו: תוך כדי סחיבת פצועים – 'זו לא סתם זיעה, אלו דמעות של 2000 שנה'. הוצאנו חוברת מכתביו במאות עותקים. ואני ממש מרגישה שיש לו תפקיד גם בלכתו. בנוסף יש יוזמה של – 'חיזוק האור היומי מכתבי עמיחי' שנשלח באופן יומיומי בקבוצות וואצאפ".
"עמיחי היה מאוד קשור לאימי הרבנית לוינגר, וכתב עליה הספד על הקשר לארץ ישראל, שזה קצת כמו צוואה שהשאיר, שלא לעצור עד לניצחון. לא נעצור עד שבעז"ה נזכה לשוב וליישב את כל ארץ ישראל השלמה. כי בתוך המלחמה הזו ארץ ישראל תובעת את עלבונה וקוראת לנו לשוב וליישב אותה מחדש".
יהי זכרו ברוך.