עמיחי ונינו הי"ד, בנם של מני ורחלי, בן 22 מקצרין, לוחם ביחידת מגלן.
גדל בהרי חברון, נכדם של הרב משה והרבנית מרים לוינגר זצ"ל.
בשנות התיכון למד בישיבה התיכונית בדימונה, בימי נעוריו עברה משפחתו לקצריןשם הדריך בסניף בני עקיבא והכיר את נופי הגולן המדהימים.
לאחר התיכון בחר ללמוד תורה בישיבת אלון מורה ובנה את עולמו הפנימי ואת אישיותו המופלאה.
במהלך לימודיו בישיבה החליט לעבור לתקופה קצרה לישיבה בברוכין על מנת לבנות עוד גוון באישיותו
ולאחר מכן חזר לישיבה באלון מורה. לאחר שלוש שנות לימוד וגדילה בתורה התגייס לשירות ביחידת מגלן.
בשמחת תורה התשפ"ד, לקראת סוף מסלול ההכשרה ביחידה הוזעק צוותו של עמיחי להלחם בכפר עזה
בשעות הראשונות של הקרב והציל חיי יהודים רבים.
במהלך הקרב נפצע מפקדו ועמיחי שחילץ אותו נהרג במהלך החילוץ ונפל מות גיבורים.
עמיחי היה אישיות מיוחדת במינה, שילב בתוכו עמקות יוצאת דופן ביחד עם כוחות חיים של שמחה ואור.
היה רגיש ומרגיש כל אדם, עם עדינות שנובעת ממעיין פנימי שנובע בלי סוף, גיבור בעמל תורה ויראת שמיים.
אהב את הארץ וטייל בכל מרחביה. היה חייל משקיען ומקצוען, כל אתגר וקושי היו עבורו הזדמנויות לתוספת גבורה ועבודת ה',
והכל מתוך שמחה על הזכות ליטול חלק בגאולת ישראל. כפי שכתב על המאמץ באימונים בצבא: "זה לא זיעה, אלו דמעות של אלפיים שנה".
לאחר נפילתו נמצאו שירים וכתבים רבים שכתב, דרכם נחשפת ומאירה נפשו המיוחדת, מלאת הצימאון לשלימות, לחיים ולקרבת אלוקים