חברים מישיבת דימונה מספרים

עמיחי אחי,
קורא את המכתבים בדמעות ומתגעגע ליושר שלך וליכולת שלך לבטא במדויק
את מה שאתה מרגיש בחוויה פנימית עמוקה, עוד תחסר לנו בנוכחות שלך
אבל בכל אופן נשתדל להבין בכל שלל התכונות שלך מה רצית להופיע פה
ומה יש לכל אחד ואחד מהחברים לקחת ממך ולהמשיך אותך
במשפחות שנקים בפרויקטים הענקיים ובחוויות שלנו בחיים,
מתגעגע בטירוף חבל שלא היה הרבה זמן ביחד בסוף..
בכל אופן נתחזק ונתמסר לאומה כמו שציוויתה בחייך,
אוהב אותך המון מורה דרך דגול!
תתפלל על עם ישראל ונגאל בזכות גבורתך.

משפט שעמיחי רשם לי כמה זמן לתוך הטירונות.
"האמת שאני מרגיש קצת לחוץ הייתה התחלה אינטנסיבית וכל הצוות מנסה לבלוט.
אני מנסה להשאר מי שאני"
משפט שעמיחי רשם לי אחרי שלצוות לא הלך טוב במסכם קומנדו
"לי אישית לא משחק התחרות אני יותר מסתכל על הטעויות שלי"
עוד סיפור קטן יצא לי לאמן את עמיחי במסלול הרבה פעמים והייתי מגיע לסיטואציות
שהייתי מפיל פצועים לקבוצה שלו… וכמובן שעמיחי תמיד קופץ ראשון להרים ת'פצוע
ואני מרגיש לא נעים בכל זאת חבר טוב…
ותמיד כשדיברתי איתו אחרי הוא היה אומר לי ששטויות
ושאני לא יתחשב בו שהוא בתוך הקבוצה…
ענווה שהייתה ייחודית רק לו.

הספד אישי לעמיחי
עמיחי היקר, נודע לי על נפילתך בקרב בליל יום ראשון.
כל המדינה הפוכה,
אנשים לא יודעים מה קורה סביבם,
וכן גם אני התגייסתי והייתי בתוך כל הטירוף שהמדינה עברה.

ולצערי הרב לא הספקתי להתאבל עלייך.
אני מודה ומתוודא שלא היה לי את הפנאי הנפשי להתייחס לאבדה הנוראה הזאת.
ועכשיו כמעט חצי שנה אחרי אני מוצא את עצמי כותב לך הספד שמתנגן לי בראש מאז.
ונינו, יצא לנו להיות באותה המסגרת מכיתה ט' עד סוף שיעור ב',
אני גדלתי בשוהם ואתה מתנחל ותיק ממשפחת לוינגר.

מהרגע הראשון הדבר שהכי בלט לי באישיות שלך זה כוח רצון אינסופי ועומק-
השילוב של שניהם יצר את האישיות היחודית שלך.
היית מהאנשים היחידים שאמרתי לעצמי בלב שאם נעשה קרב כוח רצון מול כוח רצון אין לי הרבה סיכוי…
אתה השתמשת בכל הכוח רצון שלך למטרה הכי גדולה מבחינתך-
לברר מה המטרה שלך פה בעולם ואיך כל דבר ודבר שאתה עושה ביום יום מקדם אותך אל המטרה.
התהליך הוא ארוך, מייגע, לא חסרו מהמורות בדרך. אבל שום דבר לא היה יכול מול כוח הרצון שלך.
היית איש שיחה, אבל יותר מזה איש של הקשבה וענווה. רצית ללמוד מכל אחד כל מה שאתה יכול,
האמנת שבכל אדם יש טוב ויש לו אמת שצריך ללמוד ממנה, והייתה לך את הענווה לעשות את זה.
אף פעם לא רצית לבלוט, למרות שברגע שהתחלת לעשות חיקויים לא היה אדם אחד שיכל להישאר אדיש,
אבל למרות זאת הייתה לך דעה ברורה על המון נושאים.
אני זוכר את אחת השיחות שלנו בשיעור ב' שעברת תקופה לא טובה בישיבה והתלבטת על המשך הדרך-
ותיארת לי את התיאור הבא "אני עומד מול קיר ומנסה לעבור אותו, הקיר לא נכנע, אני מנסה לטפס עליו,
לחפור מתחתיו להיכנס בו חזיתית אבל הקיר לא נשבר.

אני מרגיש שאני דופק את הראש ואני חושש להישבר" והדבר היחידי שחשבתי לעצמי באותו זמן,
זה איזה כנות עצמית, איזה כוח רצון יש לאדם שיושב מולי- אין משהו בחיים האלה שיכול לעצור אותו.
וכך היה. המשכת מאותה שיחה רק קדימה, ידעת לעצור לפני שאתה נכנע לאגף את הקיר
ממקום אחר ובסופו של דבר צלחת גם אותו.

היית נשמה כל כך גדולה, אף פעם לא שמעתי אותך מרים על מישהו את הקול,
אף פעם לא באמת כועס על דברים שעושים לך- תמיד שם את טובת האחר לפני הטובה שלך,
תמיד מתנדב לעזור בלי לעשות מזה רעש וצלצולים.

למדתי מהדמות שלך המון אחי היקר,
אני מתגעגע אליך כל פעם שזיכרון שלך עולה לי מול העיניים.
אני מתגעגע לשבת איתך על קפה במצפה ולדבר על החיים,
אני מתגעגע למבט שלך שמקשיב כאילו אני הדבר הכי חשובה בעולם.

אוהב אותך אחי היקר, ומאמין שאתה שומר עלינו מלמעלה.

חלמתי על עמיחי אחרי השבעה,
שהיינו ביחד בישיבה ופתאום אני רואה אותו ואנחנו מדברים כאילו הוא באמת בחיים.
ואני אומר לו, רגע אתה לא נפטרת?
והוא עונה בכזה קול מרגיע ומלטף ״אני חי אני לא מת אני חי״.
זהו ככה התעוררתי.