בתקופה שהוא דיבר איתי על נושא מסוים, הוא כתב לי שיר עליו, ושלח לי אותו בסמס.
בשיר הזה הוא מסיים ב "חיפשתי רוויה, מצאתי צימאון".
זה סוף כואב, והרגשתי את זה ממנו, אז קצת דאגתי לו, וניסיתי לעזור. כתבתי לו שיר חזרה.
הוא סיים ב'מצאתי חומץ',אז כתבתי לו- 'אחי יתמלא באומץ, מי שאמר לשמן שידלוק, הוא יאמר לחומץ'.
ואז הוא כתב לי 'תודה רבה'. אח"כ הבנתי שלא הייתי צריך להיכנס, נכנסתי יותר מידי…
הכאב הזה העציב אותי אבל אני לא בטוח שהוא העציב את עמיחי. לכן סוג של התחרטתי.
זה היה מימד של צער בתור אידיאל. יש צער בעולם ועמיחי חי אותו כמעט כל החיים והלוואי שנהיה בריאים וגם נרגיש את הצער הזה.
העולם מלא בשמחה אבל מי שהוא טבעי יש לו איזה צער בנשמה שכוסף יותר. ולא צריך להיבהל, לא להילחץ.
זה המנוע שלנו קדימה. ושמתי לב מהתגובה שלו של- 'אחי הכל טוב תרגע, זה לא שיר עצוב.'
זה שיר שמבטא את ההשתוקקות, של כל העומק שלו.
אבל זה לא המצב הרגיל, הרגיל זה לראות את עמיחי ולתת לו חיבוק. זה דמות שמובילה להמון התפרצויות,
המון שמחה מאוד מאוד פשוטה, שטומנת בחובה עומק מאוד מאוד גדול. שניים שהם אחד אבל באמת שניים שנפגשים זה עם זה.
פעם עשינו אבובים, והיה כבר ממש מאוחר והיינו צריכים להתפלל מנחה.
הייתה שם אישה קצת מוזרה שהפגינה על משהו, כולנו עברנו, התקדמנו. רצנו למנחה ורצינו להספיק.
הוא נשאר שם, והסתכלתי ואמרתי לו- 'אתה לא רציני'. הוא הסביר לה יפה מה מפריע לו.
הוא נתן לה את כל הסבלנות. זה מסוג האנשים שאתה עובר לידם ישר.
בערך בשיעור ג' דיברתי איתו והתלבטתי אם ללכת לאיזה סיירת.
אמרתי לו שנראה לי שאני עושה את זה בגלל שזה מגניב ומעניין.
לא ראיתי בזה אז ערך של הגנה מפני אויב מאיים או משהו, אלא יותר בשביל התהליך האישי שאני עובר שם.
הוא פשוט לא הבין אותי.
הוא אולי הבין בתיאוריה את המניע הזה אבל הוא אמר-'מה יש לך, זה חשוב, באמת צריך את זה.'
הבנתי שהוא מתגייס אשכרה ממקום שהוא מבין בדיוק מה הוא הולך לעשות. מתוך הגנה על עם ישראל.
ואני חושב שמעטים האנשים שמתגייסים ממקום כזה.