הקלטות מהשבעה

תמלול הקלטות שבעה עמיחי ונינו הי"ד

חניכים שלו מספרים (מני מוסיף בסוגריים)

(אדיר)דיברתי איתו לפני היום סיירות, מה הכיוון שלו, הוא ענה לי שאין לו עדיין כיוון והוא לא כל כך יודע.

ואז אני קם בבוקר ורואה ליד החדר שלו רכב.

ואמרו לי שזה הרכב של עמיחי.

באתי אליו אמרתי לו אתמול אמרת לי שאתה לא יודע מה לעשות והיום יש לך כבר רכב.

(עוד בהקשר לרכב אפשר לראות שיחות עם הרב חיים שהוא משתייכת איתו על קניית הרכב, האם זה יהיה לו נכון, איך זה יתן לו את החופש לעשות דברים שיגדלו אותו, המון בירורים. מדהים לראות מה עמד מאחורי זה)

(אדיר)עמיחי היה שבוע בעמונה לפני הפינוי, ואז שהוא חזר בשבת הוא העביר לנו פעולה על עמונה.

הוא עשה לנו משחק, חילק אותנו לשני קבוצות.

קבוצה אחת של המתיישבים שהם ממש קשורים אחד לשני כמו עמונה וקבוצה שניה מנסים לשחרר אותם.

וזה ממש הפך למשחק אצלנו.

ובאחד המחנות שיחקנו את זה והיינו קשורים אחד לשני איזה עשרים דקות.

ולא בגללי, באמת בגללו, כי מבחינתו זה באמת עמונה.

הוא היה מדבר איתנו הרבה על להיות מאה אחוז בכל דבר, כל דבר שעושים לתת את המאה אחוז שלנו.

גם שהוא נפרד ממנו בהדרכה הוא אמר שהוא רוצה להיות במאה אחוז במה שהןא עושה.

וזה מאה אחוז בכל דבר, ביום סיירות, בהדרכה, ואפילו במשחק.

וזה מטורף היכולת שלו להתמקד במשהו ולא להתפזר.

(היה בו מקום של לראות את עצמו ביחס לאיך שהוא נותן, בצורה הכי נכונה.

אני ניסיתי לשכנע אותו לא לעזוב את , ההדרכה הוא הרגיש שהוא לא מספיק נותן, שהוא לא מספיק עושה ואמרתי לו שמה שהוא עושה זה כבר משמעותי לחניכים שלו.

אבל לדעתי הוא המשיך להדריך אותכם עוד הרבה שנים.)

(אדיר)גם שהוא עזב הוא אמר לנו שהוא עוזב את הסניף, אבל שהוא ממשיך להיות איתנו ולעשות לנו פעולות שהוא נמצא שבתות.

שאתה שומע את זה בתור חניך אתה אומר לעצמך, בסדר זה לא באמת, שלום שלום וזהו כאן זה נגמר.

ובשבתות שהוא חזר הוא באמת היה עושה לנו פעולות.

(אביב סיפר לנו שעמיחי ראה אותו בקצרין שהיה בכיתה יב, ועמיחי ראה שהוא קצת מתלבט וזה, אז עמיחי לקח אותו עם הטרקטורון לטייל ולדבר איתו, הראה לנו הודעות שהיה שולח לו, אפילו מאוחר בלילה, מתגעגע אלייך, מתי נשב לדבר, מתעניין בו)

(יוחאי)תמיד הוא הקפיד שלא יהיה לו בזבוז זמן. תמיד היה בעשייה. והיה לו אכפת גם מדברים קטנים.

פעם שלחתי לו הודעה ואז הוא הקליט לי בחזרה, ״מה קורה יוחאי יש לי רבע שעה בשבוע בוואצפ אני אחזור אלייך מחר בשיחת טלפון צפה פגיעה״

היה מכוון מטרה, ידע מה הדברים החשובים.

(שילה)היה איזה פעם אחת שהיו לי המון ספקות, חזרתי לישיבה והייתי לא בטוב, לא רציתי להיות בברוכין, ולא בישיבה, בשום מקום.

אז הרמתי אליו שיחה, כי הוא יודע מה נכון ואז באמת אני זוכר שהוא אמר לי משהו שמאוד הפתיע אותי ,אבל הכי נכון.

הוא אמר לי שמע, אל תכנס לבית מדרש, בכלל.

אל תכנס אליו, שבוע, שבועיים. אולי תלמד איזה משהו קטן, תבוא לתפילות. אבל חוץ מזה אל תכנס לבית מדרש . אם תמשיך ותלחם בעצמך אתה לא תוכל להמשיך, אתה צריך להקשיב לעצמך.

הנפש שלך זקוקה למשהו אחר, אל תדחוף לה דברים יש לה את המקום שלה.

תעשה מה שאתה אוהב, לך לחדר, תישן, שחק כדורסל.

ובאמת אחרי יומיים כבר משהו בתחושה שלי השתנה

וזה נקודה מאוד גדולה, שהוא ידע להקשיב לעצמו מאוד.

ובכללי המון דברים על הדאגה, שהוא דאג לי באופן אישי, מה אני לומד ואיך אני לומד, תהליך ארוך שהוא היה איתי בשנה הזאת.

(גם אודה לאל סיפר לנו שעמיחי אמר לו שיעסוק קצת ביצירה, בכתיבה יותר שיוריד טיפה לחץ והוא לא שמע לו, ואז הוא התייעץ עם רבנים והם אמרו לו בדיוק אותו דבר כמו שעמיחי אמר לו, והוא עשה את זה ואחרי כמה זהו הוא הרגיש שהוא מסוגל לחזור ללימוד משמעותי)

(יוחאי) הוא סיפר שבהתחלה הוא ראה את עמיחי ועמיחי שאל אותו מה קורה, עכשיו מה קורה אצל עמיחי זה לא ברוך ה׳ בסדר . אצל עמיחי אני יכול לשתף.

ואז הוא התחיל לשתף אותו כי הוא הבין שזה מישהו שיכול באמת לעזור לי.אם הוא שואל אותי מה קורה זה לא סתם.

(גם בצוות שלו הוא היה מאוד חבר שלהם, גם החילונים, הם היו מאוד קשורים אליו, הם קראו לו סבא ונינו. סיפרו כמה הוא היה משמעותי להם. הוא פתח אותם להמון עולמות, המון דברים)

תמי לוגסי מספרת:

היה בו אור גדול, צניעות, ענווה.

דיברנו על זה שבערבי שבת שהוא היה מגיע ויושב עם כל החברה, הוא היה יושב בכורסא בצד ובאוזן אחד מדבר איתם, צוחק איתם, עם כל החברה, ובצד השני הוא מאוד נמצא בהקשבה פנימית.

לפעמים הייתי מסתכלת מהצד והייתי רואה את העניים שלו בתוך הסיפריה ומדי פעם הוא היה שולף את אחד הספרים והיה אפשר לראות שהוא בין לבין.

הוא השפיע על החניכים שלו מאוד ובעקבותיו הגיעו החברה לברוכין ובאמת התחברו לעולם של התורה.

יש בו אור גדול, ונשמה גבוהה. ומה שהכי מיוחד בו זה היכולת להשפיע. הוא נגע בכולם.

וזאת הייתה זכות גדולה להכיר אותו.

בשבוע האחרון החברה ארגנו המון דברים לחיילים, יום אחד עשו אצלנו במטבח פריסה והכינו שניצלים לחיילים ובאמצע העבודה הבאתי להם שתייה. והם לא הסכימו לשתות ורק אמרו שכמו שעמיחי אמר שקודם כל עובדים, מסיימים עד הסוף ואחר כך אפשר לשבת בנחת.

ואמרו שעכשיו עושים מאה אחוז, ככה ונינו אמר.

(זה מדהים לראות שאנחנו חיים בעולם, שבדרך כלל אומרים משהו טוב, כותבים משהו, מקבלים איזשהי תמורה. ועמיחי היה בו משהו יותר מענווה, הוא היה איש של סוד. הוא לא האמין שצריך את כל ההחצנה, והדברים החיצונים, תרבות המערב. ואפשר לראות איך הדברים שהוא כתב, איך האנשים שהוא היה בקשר איתם מושפעים מהדברים האלה וכמה כוח יש להשפיע על אנשים שנוגעים בהם במקומות אמיתים ועמוקים בנפש שלהם)

מני: בקטע של העבודה, הוא היה אומר לחבר'ה- יאללה קומו בואו! אכלו כמה דקות ואמר זהו צריך לחזור לעבוד.

בגישה החינוכית, תמיד היה לנו ויכוחים על שולחן שבת על משרד החינוך, הוא כתב על זה גם קטע, הוא שנא שאני עושה חידונים ותחרויות כאלה, הוא אמר- תפסיק עם הדבר הזה אני משתגע מזה! הוא לא הכי טוב בתנך אז הוא לא יכול לקבל מקום ראשון? והוא לא הכי וזה המאמץ שהוא יכול לעשות.. תפסיקו כבר להסתיר אנשים כל הזמן! היה נכנס בי.. "אז הוא לא מסוגל לשבת שיעור שלם של 45 דקות, אז תנו לו משהו לעשות עם עצמו, תנו לו לגדול בדרכים שלו". הוא כתב על זה ממש חיבור שלם על הדבר הזה. הוא היה משתגע. הייתי מסביר לו- תקשיב עמיחי זה מערכת החינוך, אנחנו צריכים להביא אותם למקום מסויים.. הוא שנא את התחרות, הוא אמר תנו לכל אחד לגדול מצד עצמו. זה היה בDNA שלו. הרגישות הזאת.

הוא הרוויח אותי הכי הרבה. היינו בקשר מאוד מיוחד. אם הוא הרגיש שבלהט הוויכוח הוא דיבר לא בכבוד- הוא היה שולח לי הודעות- "אבא אני מצטער, אני לא התכוונתי". היה קטע גדול, עשינו הורדות ידיים, תמיד הייתי מוריד אותם. ועכשיו בסוכות האחרון אמרתי לו- עמיחי בוא הורדות ידיים. ראיתי שלא נעים לו להוריד אותי, לא שמתי לב שהוא הפך להיות עם כל האימונים במגלן, עם כל האלונקות וכל מה שהוא סוחב- הוא הפך להיות הר אדם. ואני הייתי בטוח שאני מוריד אותו! אין דבר כזה.. ואז אנחנו שמים והוא כמה שניות- בום! והוא אומר- "אבא זה לא באמת, לא באמת הורדתי" הוא הרגיש שזה לא טוב.. אמרתי לו- "אל תדאג, אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו, אני שמח שאתה ככה". נשמה באמת באמת מדהימה, אין לי מה להגיד.

לנו ברמה האישית זה מאוד מאוד קשה. זה רגעים שאין לך אוויר. אתה מרגיש שהבור כל כך עמוק שאין לך אוויר. אבל עובדים על לנסות להתחבר לגודל שלו, על המסירות נפש שלו בקרב, על הדברים האלה. ולהבין שקיבלנו באמת נשמה מאוד מאוד גדולה 22 שנה, אנחנו מרגישים שזה הדבר היחיד שיכול להוציא אותנו מהאבל הזה, המקום הזה של חיבור באמת לרוח שלו, לנשמה שלו, שבנאדם כותב לך דברים כאלה שאתה נופל, שהנשמה שלי היא בכלל במקומות אחרים לגמרי.

"באמת היה עובד בכל העבודות הכי קשות. לא היה לי נעים לתת לו עבודות קשות. והוא היה אומר- תן לי מה שאתה רוצה, תן לי.

הנה הודעה שהוא כתב לי בקשר למחיר- אמרתי לו כמה משלמים? והוא כתב- "המחיר לא משנה לי אני נהנה מהעבודה גם אם זה בחינם".

אני בכלל לא הרגשתי שהוא המדריך שלי יותר כמו חבר הוא היה שם בשבילי הרבה מחוץ למסגרת הוא אהב אותנו מאוד הוא תמיד ניסה לעזור לנו ולי אישית כשהייתי בכיתה י'ב הוא תמיד היה שולח לי הקלטות והודעות מה איתך, תספר לי מה קורה איתך גם אחרי שנתיים שהוא עזב אותנו.

מני מוסיף: בעלה היה בצוות של עמיחי, איך כאב לעמיחי בחתונה כשהוא לא יכל לבוא הוא היה בקורס ניווט ולא שיחררו אותו

הוא פתאום היה שומר על הקשר ודואג שואל מה איתי ואם הכול בסדר. יום אחד אני חוזר בשתיים עשרה בלילה מקבל הקלטה ממנו "אתה לא מבין כמה אני חושב עלייך בשבועות האחרונים ואני חושב עלייך מתגעגע אליך" עכשיו אני שומע את זה ואני לא מעכל את זה מבחינתי הוא יכול להתקשר אליי את זה הוא שלך לי בי'ב שנתיים אחרי ההדרכה הוא פשוט היה סתם ככה שולח הודעות לפעמים אפילו בשתיים בלילה אני שמע אותו וחושב איזה בן אדם מדהים הוא היה פשוט אין מילים

קודם כל אני אגיד בסוגריים, בפלוגה שלנו יש הרבה ביינישים אבל הרבה גדוד חמישים, קיבוצניקים שחיים בקומונות והנוער העובד והלומד.. (איפה אתה משרת?) שירתי בחטיבת הנחל…במילואים היחידות בצפון (..)

והיו כמה חבר'ה שהיו לידי באותו זמן, כל כמה דקות שעוברות זה עוד מסכים שנשברים. אנחנו חברים טובים כבר 20 שנה, ולהיות עם מישהו ברגעים כאלה.. זה ממיס, זה מחבר.. אני רק אומר זה פעולות שקורות. והיה לי גם תחושת החמצה, כי אמרתי לעצמי אתה אגואיסט. בגלל שיש כזה אסון בעם ישראל, כזה כאב ואתה נזכר לבכות רק כשזה נוגע לך בקישקע? רק כשזה כואב לך כי זה קרוב אליך? ואז אמרתי לעצמי, לא, אתה בוכה על עם ישראל ועמיחי הוא שליח בשביל לפתוח לך את הברז. אבל הבכי הוא כולל אז לכל אחד יש את הברזים שלו אבל הדעות שליחות של עמיחי לפתור דברים אז.. זה היה הרגעים של החיבור הזה. אתה יכול לספר לנו קצת..? אתה היית ר"מ שלו, מתי? שיעור א'. הרבה אמת, בירורים. שבת זכור, האחרונה, עליתי לישיבה אחרי צהריים, רציתי להיות עם החבר'ה ואז דווקא ישבתי עם קבוצה, ארבעה חבר'ה שהם כולם בצבא אבל יותר מההסדר הרגיל. התגלגלנו ל3 שעות דיון ודיבורים על ה.. וזה היה אחרי שבוע שעמיחי התקשר אליי, הוא היה בשבוע ניווטים באותו שבוע, ודאג נורא לתענית אסתר שתהיה לו מגילה, הם היו בניווטי בדד משהו כזה.. אז כמה טלפונים של מה לעשות, ואז אני זוכר היה דיונים על איך מתמודדים עם להיות לבד, עם מתח רוחני בצבא, והוא אמר משפט נוקב אני לא בטוח שאני מוכן לשלם את המחיר הזה של העמדה הרוחנית שבה אני נמצא, אבל הוא גם נימק את זה. הוא אומר אני רוצה שהבית שאני מקים, שהבסיס שלו יהיה מישיבה של מקום רוחני הרבה יותר גבוה מהמקום שבו אני נמצא. מהדיבורים, מהמתח הרוחני שבו אני נמצא. המשבצת שבה אני מקים את הבית, שם זה עומד. ואני לא רוצה שזה יהיה מהמקום שבו אני נמצא. התחילו דיונים בניהם, אם לצאת תוך כדי הצבא או לא תוך כדי הצבא והוא אמר את זה כאילו במן.. לא הראה חרטה על זה ש.., הוא אמר לי, לרגע אני לא מתחרט על זה שהלכתי, אבל אני שם לב שאני משלם מחיר. אני ניסיתי לומר שגם כשאנחנו הולכים להסדר, זה לא כי אנחנו לא רוצים רמה רוחנית אלא כי אנחנו רוצים לימוד תורה. כאילו פסדר.. מתח רוחני, אבל זה המשימה, זה עם ישראל עכשיו צריך את זה. זה. הם מחירים לכחתילאיים. זה.. ממש בשקט, לברר, אני עושה משהו אז לברר. לא נכנסתי ל3 שנים פגוש אותי ביציאה.. זה לא שהיה לו אפשרות לצאת, אבל אני רוצה לברר אם אני בדרך הנכונה. זהו זה מחצי שנה.. ועכשיו ראיתי את התמונה מבניה, התמונה מבאח אדם, אני לא זכרתי את הביקור, לא את התמונה. אז זה יום ישיבה שהתארגן, נחת על עמיחי בהפתעה כי אני פגשתי את הרב של ה.. התחיל לפני. עמיחי התקשר אליי בהתלבטות הלכתית, שיש להם אימון של קרב מגע איך שקמים בבוקר, אבל האימון זה מאפס למאה אז זה חייב להיות מאז שקמים אבל מאז זה שעה אימון אז ניסינו לנתח את הדיון הזה. אה אני אגיד לכם בדיוק מתי זה, פרשת בהעלותך. למה? כי זה היה ביום שישי, ודיברתי בבית כנסת באלון מורה, ביכנ"ס ספרדי. ודיברתי על המסעות של עם ישראל. שחלק מזה זה הקב"ה אומר לנו מתי, אתה לא שפוט אלא מסור. זה החינוך שלנו. סיפרתי, שיתפתי. אמרתי היום התקשר אליי חייל. ושיתף אותי אבל תראו מה זה חיילים. הם צריכים להיות, לישון אבל תוך דקה להיות בקרב. אז זה עם ישראל. לא בקרבות אבל בעבדות לקדוש ברוך הוא. מאפס למאה. ואחרי התפילה ניגש אליי יהודי משם, אמר לי מי זה החייל, מאיפה.. בקיצור תוך שנייה הוא הבין אמר לי אני הרב של הבסיס. הוא חתן של אחת המשפחות מאלון מורה. אבל הוא.. אני קורא לזה מיסיונר חיובי. מתי אתה בא אלינו ליום ישיבה? ועמיחי אמר לי, שיש להם שבתות. הוא סיפר לי שכל שבת יש להם רב אורח, אז הבנתי ממה הרב הזה יצוק. הוא חתן של אחת המשפחות אצלנו באלון מורה.. אז הוא כבר אומר לי. יום ראשון הבא אתה אצלנו. יום מילואים אני מסדר לך מש"ק דת מתקשר אליך ב.. השיג את המספר שלי.. המש"ק שלי מתקשר אליך מסדר לך הכל.. ובכלל קיוויתי שעמיחי יהיה כי זה יום ראשון בבוקר אבל זה בכלל הגיע בזכות השאלה של עמיחי.. ושם זה היה.. אני עשיתי טירונות שם לפני 20 שנה, זה היה להיכנס לבית כנסת, שאותו ביכנ"ס עם טיפה שינויים.. ומלא מפה לפה, וחיילי קומנדו.. אחרי שני שיעורים כבר, יום ישיבה ממש, וכולם מקשיבים! -אה זה היה חילונים? בני הישיבה?- לא.. זה לא בני הישיבה, זה דתיים, זה כאילו אין הסדרניק זה לא.. זה חיילים שרוצים לקבל. אבל זה כמויות כמויות כמויות וברמה. זאת אומרת הם גם רוצים. הם שם. זה היה.. אותי זה הוציא וואו.. כאילו זה הקומנדו שלנו. זה לא.. לא נכנסתי לישיבה, נכנסתי לקומנדו. -פשש.. מדהים ועמיח ראה אותך בהפתעה? הוא ידע שתבוא?- לא, התקשרתי אליו לוודא.. אני יש לי.. בצבא שהייתי ידעתי שיש יום הולדת לאחי ושחררו אותנו יום מוקדם, אמרתי אני עושה הפתעה. ואיך שהגעתי הביתה זה היה אחרי שסבא וסבתא שלי הלכו וכל מיני אורחים אמרתי יופי היית מתקשר כולם היו מחכים עשר דקות.. ניסית לעשות הפתעה.. אז מאז אמרתי שהפתעות זה נחמד אבל אני מעדיף שיהיו ולא.. (קצת דיבורים) מה היה אז בדיון? על להתארגן מהר לקרב מגע? הוא שואל אם מותר להתאמן לפני התפילה, אז בעצם הדקות הראשונות של האימון זה ממש חשוב גם מבחינה.. אין פיתרון זה מצווה. חייבים את זה מבצעית. ואין איזה פיתרון, אתה לא יכול להתפלל ואז תעשה כאילו אתה קם משינה, אבל זה לא חייב להיות שעה. אז ניסינו למצוא פיתרון ככה יצירתי, אבל הרב אמר לי כבר שזה בדיון בדרגים גבוהים ומתח בין מגלן ודובדבן, שהם עושים את זה בלילה, והם בבוקר אז זה קצת לעבוד כל אחד איך שזה.. אבל כמה טלפונים כאלה מהצבא זה הזכרונות הכי טריים של הבירור.. -מדהים כי לנו הוא לא.. אף פעם לא שיקף את הקשר הזה איתכם. כאילו לא היה לנו בכלל את הידיעה עד כמה כל השירות שלו הוא בעצם מלווה בהדרכה תורנית, זה מדהים.- זה לא איזה יום יום או משהו כזה אבל היה משתדל יפה. -הוא היה שולח כל לפני שבת הודעה ל14 רבנים, שבת שלום- אני מידי פעם שולח הודעות, הייתי צריך איזה משהו, התקשרתי דרך חייל בצבא שיברר ואחרי 5 שעות הוא מתקשר אליי ושואל שאלה הלכתית, אמרתי זה שיש קשר זה מעורר את הכש. כשנולד דילמה.. זהו ויש את הסירטון הזה משבת זכור. ישר הרב אליקים אמר לי אתה.. -מה אתה מדבר על..?- על ביבי. לי מראים לי את זה ככה לפני.. מחזיק קצר את החבר'ה אנלא מוכן שיעברו סירטונים בלי שיראו לי את זה לפני.. אני בישיבה גבוהה, בתיכונית זה.. אז ראיתי את זה לפני ולא הכרתי אותו ככה ברצינות כזאת ב.. זהו וחברתית גם.. אהוב אהוב אהוב.

(-כל החבר'ה יודעים? שילה אהרוני יודע?- … היינו מטווח ליד מטווח יום שלם, הם לא ידעו כלום והקצין שלהם ידע כבר.. הוא אומר הם לא יודעים אבל הוא ראה את התגובה של ק'צין ואמר לו תקשיב אל תאמר כלום אני אספר אחרי זה…אני יודע מה זה יעשה לכולם.. שנה ושנתיים מתחת, חברים מאוד טובים..ואז ניגשתי לק'צין כן בצד, לא רציתי לבלבל אותם ככה אמרתי לו הבנתי שאתה יודע..)

-והלימוד נגיד.. אני יודע שהוא מאוד עבד על עצמו על תהליכים, מאוד עבד על..- זה הבירור, אז שוב פעם, הרבה עמל, עמל לא.. הרבה פעמים רואה מישהו עמל זה כי אין כישרון.. זה בכלל בלי קשר. הכישרון שלו זה היה העמל, התכונה זה עמל, ובירור. אני חושב שזה מה שגרם לו מאוד, קצת לעבור לתקופה ולחזור.. כי זה בירור. זה קורה בהרבה.. לא תמיד מי שלא זה.. זה כי הוא רוצה להישאר.. הוא.. פסדר יאלה שיעבור כבר הזמן ש.. כל מקום יש יתרונות, חסרונות, התאמה.. לי זה היה ממש צביטה בלב שהוא אמר שהוא עוזב, אבל אני הערכתי. אחרי זה שמחתי שה.. -הוא התלבט איתי אם לחזור, ואז אמרתי שאלון מורה זה כמו משפחה ושאני יודעת שיחזור. ואז הוא חזר לאלון מורה, והרב שלך פוגש אותו ואומר לו למה, הוא אומר לו זה משפחה. ואז הוא שולח לי הודעה הוא אומר לי אמא הרב שחר ציטט אותך במדוייק (..) הוצאנו ספר חלק קטן מהשירים שהוא כתב.. דברים עמוקים- (דיבורים)

רחלי: אני רוצה שתספרו לנו על עמיח שאתם הכרתם

דובר 1: הכי מתוק בעולם הוא היה אצלנו בבית כמה פעמים הכי מתוק בעולם באמת

היה לו טוב לב מרגש

דובר 2: סיפור קטן הוא בא ביום שישי עד כניסת שבת בלאגן ואמרתי למשה צריך להרגיש נעים לא נעים

ואז שהוא נכנס אמרתי לו תרגיש חופשי הוא יצא למרפסת כאילו כזאת עדינות לא ידעתי שהוא גר בגולן ואמרתי איזה עדינות נפש לתת לי להרגיש טוב כאילו בכל מצב.

דובר 1: ביום שישי האחרון דיברתי איתו לפני שבת קישקשנו והוא דיבר איתי שהוא מתלבט אם ללכת לצוות נהגים או להמשיך עם הצוות לערבה המון מתיקות,צניעות. אי אפשר לא להתחבר הוא לא יוצא לי מהלב הוא הולך איתי

רחלי: גלו לנו מה היה הכינוי שלו אצלכם

דובר 2: קראנו לו מושלמי , הבת הגדולה שלנו לא הייתה בשבת ואז שהיא חזרה כולם סיפרו לה חוויות והבת שלנו שהיא הייתה בת 16 איך הוא דיבר איתי כאילו שאני גדולה הוא התייכס אלי כאילו אני שווה בין שווים והוא הקשיב לכל מה שאמרתי אני חייבת לראות מי זה הבן אדם המושלם הזה שכולכם מדברים עליו ואיזה חוויות יש לכם משבת אחת.

ובערב שבת הגיעו חברים של משה והיה דיון ומצד אחד רואים כזאת ענווה הכי אמיתית שיש ומצד שני יודע בדיוק מה הוא שווה עם עמוד שדרה תמימי ולא התבייש להגיד גם אם זה לא פופולרי דעות

דובר 1: אני זוכר שדיברנו על הרב לוינגר ואז אמרתי לו שסבתא שלך הרבנית לוינגר היה את הדמות של העדינות, עומד על שלו.

רחלי: היה לו כל כך חשוב שהוא יהיה במקום טוב

חבר טוב של עמיחי מדימונה אמר לנו היום שהוא מרגיש את מה שמגדיר את עמיחי זה "לך דומיה תהילה"

שהכוח והעוצמה שלו מגיעות דווקא מתוך השקט

הקלטה

דברים בסוגריים מרובעות לא נאמרו בהקלטה – הוספות שלי] (דברים בסוגריים עגולות – נאמרו ברקע)

[הרבה מהדברים בטקסט פה חוזרים על עצמם בהמשך]

מני: הוא דיבר עליך [דובר 1] כל כך הרבה. אין ספק שהיית חלק מהדמות המדהימה שקראו לה עמיחי.

דובר 1 [לפי מה שהבנתי – יענקל'ה(?), ר"מ של עמיחי בדימונה בכיתה י"א]:

ששמעתי ביום ראשון שעמיחי נפל הבן שלי, בועז, הוא בן מחזור. אז בועז אמר לי עמיחי [יש פה איזושהי מילה לא ברור מה נאמר]. אז אמרתי לו נראה לך? מי יכתוב? כאילו פתאום חזר לי כל ה-[דברים שהוא שלח לי], עכשיו אני עם פלאפון פשוט. אמרתי לו איפה כל הסמסים? [שעמיחי שלח לו] כאילו הייתי חייב לתפוס את זה אז הבן שלי הוציא מהווצאפ שלו. הוא [עמיחי] לא הרשה לי לפרסם את זה. את זוכרת?

רחלי: בטח, הוא מאוד כעס

מני: אתה יודע איך הוא כעס עלי כשאני פירסמתי את זה? פירסמתי את זה בלי השם שלו.

דובר 1: הזה שהוא לומד גמרא, העתקתי מההלוויה. הלכתי למרכז הרב. נכנסתי לרב יעקב שפירא. אמרתי לרב תקרא. (מני: וואו) הוא קורא את המשפט הראשון אומר לי הוא נשוי. אמרתי לו הרב הוא לא נשוי למה אתה שואל? אז הוא אמר לי קראתי את השורה הראשונה וה"דייט". אמרתי לו: לא הרב הוא כתב בכיתה י"א. ואז הוא התחיל לקרוא. הוא מרים את העיניים ואומר לי חייבים לפרסם את זה! אין דברים כאלה! (מני: וואי וואי וואי) אמרתי לו שהוא לא מרשה לי, אבל אני אבקש מההורים. (מני ורחלי: בטח, בשמחה). אני קורא את זה ואמרתי שאני הולך ללמד את זה תלמידים. כאילו יש בזה כזה עומק. כשהוא שלח לי את זה היה לי דמעות של שמחה. זה היה באמצע המרתון. באמצע הלילה הוא שלח לי את הסמס. ישר פתחתי ואני קורא את זה וחושב לעצמי איך אדם יכול לבטא דברים שמחנכים של דורות [לא השלים את המשפט, 2:45].

[כמה משפטים על החוברות של הטקסטים של עמיחי – לא חשוב]

מני: תבין מה קרה, זה לא ייאמן. הבית דפוס שהדפיס את זה כל כך התרגש, הוא לא הכיר את עמיחי קודם לכן, כל העובדים שם קוראים את זה והיו בשוק. הוא כל כך התרגש שהוא הגיע להלוויה עם כמה עובדים. הוא קרא את הדברים וכל כך התרגש ואמר אני אדם כזה מגיע להלוויה.

[מפה מתחילה יותר שיחה כללית – מדבר אל כלל האנשים בשבעה]

רחלי: יענקל'ה. אני מסוקרנת מה ראית בעמיחי. כי אני אגיד לך מה – כשהייתי נכנסת לאסיפות הורים הייתי אומרת אני אמא של עמיחי. אם היה חיוך מאוזן לאוזן קלטתי שהבינו מי הבן שלי. אם לא חייכו מאוזן לאוזן נגמר האירוע בינינו.

דובר 1: מה אני עשיתי?

רחלי: אתה חייכת.

דובר 1: זה לא חוכמה, אני תמיד מחייך.

רחלי: אבל אני צריכה לדעת מה ראיתי בעמיח. עמיח של ישיבת דימונה זה עוד שלב שאני רוצה להבין אותו. אתמול בערב הגיעו אלינו גרין ויחי [שם של מישהו, לא ברור בדיוק] וגלייכר. היה מעין עולם הבא.

דובר 1: מה ראיתי בו? עמיחי למד אצלי י"א-י"ב. האמת אני לא רוצה לספר עליו דברים. אני רוצה להקריא שיר אחד שהוא כתב בהיותו בכיתה י"א. התחלתי ללמד אותו והיינו חברים. חבר ותלמיד. ומדי פעם הוא היה שולח לי סמסים מהעולם הבא. כל מיני תפיסות על צימאון של הנשמה. תלמיד רגיל, הוא לא איזה עפיפון. לומד, משחק, רציני, בריא בנפשו. ילד מן המניין. הוא היה שולח כל מיני הברקות. אמרתי לו תשמע. הוא אומר לי: אתה לא מוציא את זה מהפלאפון. אמרתי לו: טוב רק להורים אני שולח. אמרתי לו טוב אני מפרסם בעלון של הישיבה. שום דבר. לא מסכים. טוב. [מפה מתחיל הסיפור מההתחלה עם הרב יעקב שפירא] באמצע השנה יש לנו משהו שנקרא מרתון גמרא. שבועיים לומדים רק גמרא, בקושי ישנים, בקושי אוכלים, חוזרים על 15 דפי גמרא. באחד הלילות הוא שולח לי ב2-3 בלילה [כנראה הכוונה לשיר על הגמרא, נ']. לכולם יש פלאפונים פשוטים – הסמס מגיע בחתיכות. הייתי בהלם מה הוא שולח לי. רק בשורה האחרונה הבנתי וקראתי את זה עוד פעם ועוד פעם. אמרתי לו תרשה לי לפרסם את זה בעלון של הישיבה. אומר לי לא. תרשה לי לשלוח להורים. הרב אתה לא מוציא את זה. זה כל כך ריגש אותי אמרתי לו זה אוצר שאין בו [לא השלים את המשפט]. בסוף שלחתי לכם [להורים] את זה? הוא כעס עלי מאוד.

מני: לא, הוא לא כעס עליך, הוא כעס עלי, כי אני לא עמדתי את זה, אני לא חי מספיק בעולם הפנימי העמוק כל כך של עמיחי שלא עומד בתרבות הזאת של צריך לפרסם. אמרתי לו עמיחי יש היום כל כך משבר בנושא של לימוד גמרא תקשיב זה משהו שהוא עושה סדר באירוע. הוא מראה את התהליך שעברת. אתה חייב [לא השלים את המשפט]

דובר 1: אז הלכתי אחרי ההלוויה לרב יעקב שפירא, אמרתי לו הייתי עכשיו בהלוויה של תלמיד. תקרא מה הוא כתב בכיתה י"א! הוא מסתכל רק על השורה הראשונה. בשורה הראשונה יש את המילה דייט. הוא אומר לי הוא נשוי? אמרתי לו לא. הוא קורא את הכל, מסתכל עלי ואומר לי: זה צריך לצאת לעולם. אמרתי לו: אני אבקש רשות מההורים כי עמיחי לא הרשה לי. הוא מיד התקשר לידידיה מאיר. אומר לו תקשיב אתה חייב [לא השלים את המשפט]. הוא [כנראה ידידיה מאיר, נ'] אמר שהוא יטפל בזה. אני [דובר 1, נ'] באתי לבקש רשות. אני כתבתי כמה דברים. אני אקריא לכם אותם: באחד מן הימים כשלמד בכיתה י"א נפתח המעיין של הכשרונות המיוחדים שלך עמיחי. קיבלתי הודעה ממך עם שיר או חיבור שביטא את התחושות העמוקות שבלימוד. ביקשתי ממך לשתף את ההורים, את הישיבה, אך אתה בצניעותך התנגדת. ביקשתי ממך לפחות לשלוח להורים אך גם לזה התנגדת.. עכשיו מותר. אני רוצה להקריא לכם מה שעמיחי רשם. שלח לי לפני כ-5 שנים באחד הלילות. אז כשקראתי היו לי דמעות של שמחה ואושר. אתמול כשהגיעה הבשורה היו לי דמעות של כאב. זה מכתב שמוקדש לכל החיילים. לכל בחורי הישיבות מכל הגילאים ומכל הסוגים. זה מכתב עמוק שמבטא את כל התהליך שלנו בעולם. זה מכתב שמבטא את היחס בין העמל בתורה לבין אהבת התורה. זה מכתב שמבטא את הגבורה שלך. זה מכתב שמבטא את כל הסיבות שבעבורן נפלת בקרב. זה מכתב שמבטא את כל הסיבות בעבורן היית כאן בעולמנו למעלה מ-20 שנה. זה מכתב שצריך לקרוא אותו מהתחלה לסוף וגם מהסוף להתחלה. וכך כתבת לי. תארו לכם אותי, ר"מ בכיתה י"א מקבל הודעה כזאת באמצע הלילה. נפתחת במילים: בדייט הראשון הייתי בטוח שאתאהב בך ממבט ראשון. [פה הוא מקריא את השיר המלא, יש כבר את הטקסט מוקלד אז דילגתי] קשה, אבל עמיחי התחתן. קשה לי להגיד את זה, עמיחי, קיבלנו את ההזמנה לחתונה שלך. לא ידענו שהחלום שלך יתגשם שם למעלה. מבטיחים אנחנו שפה בארץ נשמור על הכלה שלך. נלמד אותה, נאהב אותה ולעולמים לא נעזוב אותה. נגדל עוד תלמידים על המכתב שלך. ואתה תלך לשלום ותעמוד לגורלך לקץ הימים.

רחלי: מדהים שזה בכיתה י"א.

דובר 1: גם אם זה היה בגיל 80 זה היה מדהים.

מני: מה שגם מדהים שזה מייחד כל כך את עמיחי, הוא לא התבייש, הוא היה כל כך אמיתי. הוא שנא פוזות. אדם רגיל לא היה כותב דברים כאלה, "אני לא מבין", "הגמרא היא שחור לבן",. אבל הוא היה חף מפוזות, ממה יגידו. הוא היה כל כך אמיתי שהוא הביא את הנפש שלו, את הנשמה שלו, לתוך המילים. וזה מה שכל כך נגע בי.

דובר 1: היכולת של בחור בכיתה י"א להבין שהתורה זה אישה, שצריך לאהוב אותה, שצריך להפוך את זה, אני גדלתי באשדוד ליד הבבא מאיר, הבן של הבבא סאלי, האבא של חבר שלי, הוא היה בלי(?) זקן, הוא נכנס לבבא מאיר שהקפיד מאוד שלא יגעו בזקן, הוא [הבבא מאיר] אומר לי איפה הזקן? אמרתי לו: האישה לא מרשה. [הבבא מאיר עונה:] ומה האישה השניה אומרת? למה אתה לא שואל אותה? אז הוא אומר לו: יש לי רק אישה אחת. הוא אומר לו התורה היא אישה והיא אומרת לך לגדל. אבל היכולת לתפוס את הגמרא בכיתה י"א כאהבה, שהוא יוצא איתה לדייטים ושהוא מתאכזב (רחלי: והוא מחליט כל הזמן להישאר בתוך זה).

מני: [לא ברור כ"כ מה נאמר, 16:15] איך הוא בחר לשלוח ולמי מה. זה פשוט מדהים אנשים שהוא הרגיש או את הקשר או שצריך את זה, הוא היה מתאים שירים לאנשים למציאויות. היה לו איזו שהוא אתה מקבל את כל השירים האלו מאנשים והם מאירים לך כל כך הרבה פנים וכל כך הרבה צדדים באישיות שלו. כל כך אציל נפש, כל כך פנימי.

רחלי: אבל מה עוד ראית חוץ מהשיר הזה? כי בסוף בסוף עמיח היה ביישן. בסוף בסוף הוא היה צריך את גרין שיפלס לו את הדרך כדי שהוא יכול היה לבוא לידי ביטוי כי לבד הוא לא היה עושה את זה. לבד הוא לא היה מצליח.

דובר 1: בשביל זה יש חברים.

רחלי: אבל איך בכל זאת הצלחת לגלות אותו?

דובר 1: אני חושב שהיה לנו קשר עמוק, ראיתי שהוא שולח לי שירים ואני אומר לו שאני אפרסם את זה. הוא אומר לי לא אבל ממשיך לשלוח. מין קשר עמוק כזה של לימוד שהוא ידע שאני מעריך את זה. לכן נראה לי הוא הרשה לעצמו לפתוח את זה ושישאר בינינו. הוא היה מאוד בריא בנפשו ומאוד עמוק. בדרך כלל כשאדם עמוק הוא לא מהעולם הזה. הוא היה מהעולם הזה. הוא ידע שהמחשבות האלה הן מחשבות עמוקות. אתה יכול לסובב אנשים עם מחשבות כאלה (רחלי: הוא הניח אותן במקום נסתר). יש עולמות, יש רבדים. זה כל כך טוב, בדיעבד אני אומר, שאם הוא היה מרשה לי לפרסם את זה זה היה חיצוני.

מני: מרוב שהוא היה פנימי ולא בעולם החיצוני הוא לא הסכים. אמרתי לו מה אכפת לך, אני אפרסם את זה בלי שם אף אחד לא ידע שזה אתה. מה אכפת לך? ולא הקשבתי לו ופרסמתי בלי שם. הוא לא סלח לי. נראה לי בגלל זה הוא הפסיק לשלוח אלי דברים. אבל הוא מאוד לא אהב את זה שפרסמתי. הוא ממש חי בlevel אחר. והיום אתה רואה שהגלים האלה הם משפיעים הרבה במקום יותר פנימי ועמוק. גם זה חשוב, אבל יש כוח באנשים פנימיים, ענווים ואצילים כאלה. יש כוח מאוד מאוד חזק. כל כך מנוגד לכל התרבות שאנחנו חיים בה ופועלים בה.

דובר 1: ראית איך הוא כתב? התרגלתי לצבעוני.

מני: יש שיר אחר שהוא כותב על תרבות המערב שהוא ממש כותב את זה על המסכים ועל החיים

רחלי: הוא שלח לאיתן שויבר, הוא שלח לו על העניין של ה-"אם לא פרסמת לא עשית". אז הוא כתב לו: פעם נלחמנו על עצמאותנו וניצחנו… [המשך הקטע מוקלד אז דילגתי]

מני: ויש עוד הרבה שירים כאלו שעוד לא נכנסו לחוברת. אנחנו צריכים לאסוף אותם. היה לי ויכוח איתו בגלל שאני מנהל בית ספר, ומנהלי בית ספר עובדים בצורה קונבציונלית עם הרבה התייחסות לפרטים. והוא מאוד כעס על זה, בהתסכלות התמימה שלו. "למה אתה עושה כל הזמן חידונים וזה?", "מי שאמר שהוא צריך להיות מקום ראשון אולי הוא צריך להיות מקום חמישי?", "אולי הוא לא צריך לגשת בכלל לחידון, למה אתה צריך למדוד לו עכשיו את ההישגים?". הוא רצה שנמדוד כל אדם בפני עצמו, הוא לא רצה תחרות. אלו גם היו הויכוחים בשולחן שבת. על המקום של ההסללה מול המקום של הפנימיות. היתה לו המון רגישות לזולת, לאנשים, כמעט עזב את מגלן בגלל הקרב מגע. הוא היה בכל המקצועות פשוט מעולה, ירי ניווטים נסיעה. משהו אחד שהוא שנא זה קרב מגע, שזה פשוט הולכים מכות כל הזמן. הוא לא יכל הוא שנא לפגוע בחברים שלו פשוט לא יכל. באיזשהו שלב הוא אמר לי אני הולך לדבר עם המפקד ואחרי איזה שבועיים-שלושה שהם עשו קרב מגע "אני עוזב את היחידה. זהו. אני לא יכול יותר".

רחלי: הוא התקשר אלי ביום שישי והתחיל לבכות. זה היה פעם ראשונה בכל המסלול משהו לא עבר היה מגיע הביתה כולו פצעים כולו מגיע מחייך. יום שישי אחד הוא מתקשר הביתה ובוכה. אומר לי "אמא אני עוזב". שאלתי אותו "מה קרה?" אומר לי אני לא יכול להרביץ יותר. ואז אמרתי לו עמיח חכה אל תחליט עכשיו דבר עם עדני [המפק"צ של עמיחי, נ'] נראה מה אפשר לעשות. הוא הלך אל עדני, ובמוצאי שבת מתקשר אלי אומר: דיברתי עם עדני והוא אמר לי שמהיום הוא [עמיחי] אחראי על הקרב מגע. מה לעשות? אמרתי לו עמיח, תהיה עניו, הקב"ה אומר פה משהו. תקשיב למציאות. אל תנהל אותה. יכול להיות שאתה צריך להשתלם פה בעוד איזו שהיא נקודה. אל תתנגד. והוא זרם עם זה. גם בבסיס סוציומטרי כותבים דברים אחד על השני במסלול, אז הוא קיבל ציונים מאוד גבוהים, אולי רביעי או חמישי בצוות, אנחנו לא מוצאים את זה עדיין, בטח הוא זרק את זה.

[עכשיו מני מספר את סיפור נפילתו של עמיחי, דילגתי כי מניח שהוא כבר הוקלד].

מני: קשה. קשה. הצד הלאומי, מצד אחד הוא באמת גדול. צרות [נראה לי שזאת המילה שאמרו שם, לא ברור כ"כ, 27:45] שבעז"ה יביאו את השלב הבא של הגאולה. מצד שני, לוותר על כזה ילד, על כזה נשמה ענקית זה כאב גדול. כל כך דאג לנו, היה מבטיח לקטנים שלנו שיסדרו את הבית בשבוע כדי שביום שישי הוא יבוא ויתן חמישה שקלים לכל אחד העיקר שלאמא יהיה נעים וטוב. אם אמא רחלי היתה דואגת על משהו מה הוא היה עושה?

רחלי: עכשיו היה לנו שלושה ימים לעכל את ה… אז הבת שלי בת שש וחצי ביקשה שנעשה סדר. כל אחד יגיד משהו שהוא אהב בעמיח ומשהו שהיה לו כיף עם עמיח. אז אחד הילדים מספר שכל פעם אם הייתי עצובה או מוטרדת הבת שלי אמרה שהוא היה בא ואומר איך אפשר לשמח את אמא, איך אפשר להקל על אמא. אז התאומים אומרים: אה, אלייך הוא בא? גם אלינו הוא בא. כאילו ממש היה חשוב לו שנהיה בשמחה.

מני: היה קטע כזה שהיינו צריכים לשלם על איזה משהו, איזשהו סכום, הוא דאג שיהיה לנו כסף, אמר לאחים שצריכים לעזור לאבא ואמא ו-"אני שם 5,000 שקל עכשיו!". כולו היה לב. סיפרתי מקודם שהעיפו חבר שלו לפני שבעה שמונה חודשים אחרי תחילת המסלול ומאוד כאב לו והרגיש שזה לא פייר והוא בלי להתבלבל שלח ווצאפ למפקד היחידה, דילג על כל שלבי הפיקוד. ניסה לדבר עם המפק"צ וזה לא עזר. כתב ישר ל(שם לא ברור של מישהו, 29:15): תקשיב, זה לא זה, אתה יכול לסמוך עלי, הוא בן אדם טוב, עכשי הוא הסתכן מאוד. מה על דבר כזה, ישר לפנות למפקד יחידה. ברגע שהיה חשוב מבחינתו להילחם על האמת שהוא ראה ולעזור לחבר ולעזור למישהו אחר, הוא לא חשב על עצמו. אמרו לו אתה לא יכול לעשות דבר כזה, לפנות ישר, תלך למפקצ וזהו. הוא פשוט פנה ישירות. [לא הזכירו פה את סוף הסיפור, אבל לפי מה שאני זוכר החזירו את החבר אבל כדאי לאמת, נ']. היה עוד משהו מעניין שבמוצאי יום כיפור בגלל הרגישות שלו הוא כתב לעמיצור עמיצור זה החתן שלנו אבא של מעוז ראפ והוא היה מין מלווה רוחני של היחידה. בקיצור הוא כתב לו שהוא ממש מוטרד ממה שקןרא בעם מהשסעים שיש בעם. אז הוא אמר לו אבל אתה בצוות אתם בצוות מדהים ומאוד מחוברים אז הוא אמר אצלנו גם קצת התחילו אמירות קצת בנושא הזה והתחילו קצת עקיצות בנושא הזה ומה כדאי לעשות ולפעול. מאוד מאוד רגיש לעניינים איך בן אדם מרגיש ועניינים חברתיים עכשיו סיפר לנו אבא של אחד החיילים שהוא כל כך אהב לדבר איתו, שעות הוא היה מדבר איתו.

(מה עוד אתה זוכר מעמיחי?

רחלי: אתה רצית שהוא יהיה מדריך, לא? [מופנה לדובר 1] מדריך בישיבה באפרת. חושבת שפנית אליו. זוכרת שהוא התלבט על זה.)

יש דברים שזה מדהים שאתה פתאום כאילו מקבל אותם בנקודות זמן שעוזרות לך להרים ראש מהמים, ככה גם התמונה שקיבלנו דקה לפני ההלוויה. תמונה מדהימה. [כנראה הכוונה לתמונה בג'יפ]

רחלי: מבט שמבין לאן הוא הולך, אבל הוא הולך.

דובר 2: המפקצ שלו הוא היה סמל שלי כשאני הייתי במסלול.

מני: בן אדם מדהים

רחלי: עשינו להם פריסה, אתה יודע?

מני: כן, הסיכה הזאת. אתה רואה את הסיכה הזאת? ממש לא עניין אותו סיכות ופוזות אבל לסיכה הזאת הוא חיכה. עוד שלושה שבועות. [מדובר כנראה על הסיכת סוף מסלול]

רחלי: הכנתי לו כבר מכתב למסע סיכה כי במסע סיכה מקבלים מכתבים מההורים אז המכתב כבר מוכן. אבל המסע כבר לא יהיה. ועשינו להם פריסה הם סיימו במצפה איתן בלכסן ואז עמיח התקשר לפני שבת ואז ממש הכרנו את עדני. יצא לנו לשבת לדבר איתו. אני אומרת שגם גואטה וגם עמיח וגם עדני הם מאוד מזכירים לי אחד את השני. היה בהם משהו מאוד אצילי, מאוד שקט, משהו מאוד פנימי.

מני: זהו, למה הם קפצו בלי קרמי?

דובר 2: אני מאמין שזה בגלל שהם צוות במסלול והם מתאמנים הרבה אז הם לא מתאמנים עם כוננות. אז כנראה שלא היה להם בציוד והם היו צריכים לקפוץ מהר אז הם קפצו. חבר שלי מהצוות זה הנהג שיצא איתם כשהוציאו אותם מהבסיס.

[מדברים על התמונה]

[פה דובר 2 מספר על איך הוא מבין איך עמיחי נפל. הוא הציג פה משהו קצת שונה אז הקלדתי גם אותו]

רחלי: זה לא היה בכפר עזה?

דובר 2: אני הבנתי שזה היה בדרך לכפר עזה. יכול להיות שאני גם טועה. ממה שאני שמעתי מחבר שלי שהסיע אותם. עדני קיבל שני כדורים אחד לרגל ואחד ליד והוא היה גם בלי קרמי. אני שמעתי שעמיחי פינה את עדני לסוואנה ואז גם קיבל כדור.

חרות: הבנו שזה היה אחרי לחימה של כמה שעות בכפר עזה ורק אחר כך שהם גם חילצו בסוואנה כמה אנשים מהכפר. מעניין כאילו שזה שתי גרסאות שונות.

מני: הבנו שהוא גם גמר שש מחסניות, שהרגו מלא מחבלים

רחלי: סיפר לנו אחד מיהלום, חזי, שהם באו להחליף את הצוות של עדני. הם הגיעו לכפר עזה בשלוש ורבע והוא אומר שכבר היו שם 230גופות של מחבלים. (מני: הוא אמר עשרות גופות). אבל הוא אמר שלחמו שם בתוך כפר עזה גם דובדבן וגם מגלן.

מני: אולי פשוט נחכה לתחקירים. עמיצור אמר שהוא דיבר עם חברים שהיו איתו בצוות ביחד.)

[שיחה בין רחלי לדובר 2 לא קשורה לעמיחי, 40:00]

חרות: [לדובר 1] אז אנחנו יודעים שהיה לך קשר מאוד קרוב עם עמיחי. יש הרבה סיפורים על שניכם (רחלי: וואי הסתבכת הרב יענקל'ה) ועמיחי תמיד סיפר עליך. (מני: הוא סיפר שהוא מעריץ אותך). כאילו הוא החזיק הרבה מהקשר איתך.

דובר 1: באמת היה לנו קשר עמוק. התחברנו דרך הלימוד. לא דרך המשמעת, לא דרך הציונים.

מני: מדהים איך הוא החזיק מעמד להגיע לדימונה מקצרין. עברנו כשהוא היה בכיתה י'. אז אמרנו אנחנו בשנת ניסיון, מה, נעביר אותו? ואז נשארנו שנתיים. אחרי שנסענו לשבת הורים בסוף י"ב אמרנו מה ממה הילד הזה נוצר? שבע שעות נסיעה כל יום ראשון ולחזור אחרי זה בשישי. איך היה לו את הכוחות לעשות את זה.

רחלי: גם בסוף שמינית הוא הגיע קבוע, כשכבר החבר'ה לא היו.

דובר 1: הוא התחבר לכל הצד הלימודי לא מהצד החיצוני שלו, הוא ממש נגע בו. והוא היה נורמלי.

חרות: מה הכוונה?

דובר 1: בדכ אנשים עמוקים הם קצת אאוטסיידרים. העומק מטשטש להם את העולם הזה. אנשים שהם חיים בעולם הזה הם לא עמוקים. פה היה לו איזה שילוב כזה נורמלי שמה שעמוק היה באמת עמוק והוא לא החצין את זה וזה היה משהו אישי ובינינו נוצר כזה קשר והוא היה חי כזה נורמלי, הוא היה כזה חברמן, חבר של כולם. הוא לא היה איזה מישהו שכל היום יושב לבד בבית המדרש ולא מדבר עם אף אחד. ממש לא. הוא הבין את העולם, חי אותו. זה מיוחד שאדם כזה חי בעולם שלנו. זה יכולת לשלב ולחיות את העומק. לא להיסחף אחרי הדברים לא בצד הזה ולא בצד השני. [פה הוא מספר שוב על המכתב על הגמרא בכיתה י"א] זה מיוחד שהוא גם עמל . אני זוכר שבתור מחנך, בתור ר"מ, תמיד הישיבות ר"מים הדיונים בדימונה. מה התפקיד שלנו, ללמד תורה או להאהיב את התורה על התלמידים בגיל הזה. שיעמלו בתורה או שיאהבו את התורה. מסגרת או חיבור נפשי. והוא מבטא בשיר הזה את החיבור הנפשי. זה שיר אהבה גדול. מצד אחד הוא מתייחס לגמרא כמו איזה מישהי שהוא יוצא איתה לדייט. מצד שני זה לא איזה משהו כיפי כזה "שחור לבן", "עמל", "מתיש אותו".

דובר 3 [לא ברור מי זה]:היה לו הרבה בירור כזה מול התורה, מול העונג שבתורה והעמל שבתורה. כמה תורה עצמית. כל הזמן היה ברור לו שיש חוץ ופנים. הוא לא נתן לעצמו ללמוד כי כולם לומדים או כי צריך ללמוד.

מני: שום דבר הוא לא היה עושה כי צריך. בשולחן שבת תמיד כשעשינו דיונים הוא תמיד היה מאתגר אותנו. דברים שהיו. ככה גם היה כשהוא נכנס להדרכה. אני לא חושב שהוא חשב ככה לעומק. כאילו הוא היה תמיד חברי והחניכים שלנו תמיד היו קשורים אליו.

אבישי: כולם באו להלוויה.

רחלי: חניך שלו אמר לי היום – לא יודע איך אני מקבל החלטות עכשיו. עד היום עמיח עזר לי לקבל החלטות. מה אני עושה עכשיו.

מני: הדבר המדהים הוא שהוא נגע בכל כך הרבה אנשים והוא אף פעם לא פנה אלי ואמר לי "חניך שלי התקשר אלי אתמול והתייעץ". פתאום אתה מקבל הודעות, שירים, התייעצויות. הוא גם היה מצחיק [פה מראים הקלטה של חיקוי של עמיחי]

דובר 3: רואים ממש איך הוא יודע לקלוט את הבנאדם. היו לו גם מלא ציטוטים טובים כאלה.

מני: כן, בשולחן שבת כשהיתה אווירה עצובה כזאת הוא היה מביא איזה משפט. "עולם הקרח" ודברים כאלה, "אחד אחד".

דובר 1: אני זוכר שהוא התייעץ איתי אם להיכנס להדרכה.

מני: גם אחרי הרבה שנים הם [החניכים] לא עזבו אותו. אני הרגשתי שהוא אומר נקודה אבל ברור שהוא הקצין אותה כדי להראות שהוא לא חלק מה-. מצחיק שבלילה הראשון אחרי [ההודעה על עמיחי] חלמתי חלום שאנחנו יושבים על שולחן שבת. עמיחי יושב בפינה כמו תמיד עם אור כזה. זאת היתה הרגשה מדהימה כמו שהרגשתי ליד הארון שלו. כל כך התגעגעתי אליו, לקרבה שלו כאילו לראות אותו פתאום ולדבר איתו. הלוואי שהוא יופיע לי עוד בחלומות. ואז הוא אמר דבר מעניין. אני לא פוסק הלכה מחלום הוא אמר מי שלמד תורה עד גיל 14-15 יכול ללכת להשפיע בתנועת נוער. מי שבתוך התורה יכול ללכת להשפיע. זה היה חלום מיוחד. התעוררתי אחרי כמה זמן ואמרתי: לא! אני רוצה לחזור לישון. אני חייב לחזור להיות איתו! נקווה שתהיה גאולה שלמה ויחזור אלינו בעז"ה.

דובר 1: אני אספר לך משהו שאתה לא יודע.

מני: אני לא יודע הרבה דברים.

דובר 1: משהו על הטרקטורון. היה את הג'יפ של משפחת ונינו, חלק אבא שם כסף, חלק האחים, נראה לי שעמיחי שם את הרוב. אז פעם אחת יצאנו ואז הוא פתאום הוא זורק לי נסעת כבר בטרקטורון? אמרתי לו לא. אז תלך. הטרקטורון בחצר, תבקש את המפתחות מהמשפחה בפנים ולך. זה היה מאוד בצורה של כמו שזה שלי ככה זה גם שלך. הטרקטורון פה כדי שנהנה ממנו, גם אני וגם אתה. אין סיבה שזה לא יהיה בצורה כזאת. זאת היתה הרשה כזאת שהוא נתן ככה מסביב. כשדיברנו על הרגישות שלו לסביבה והזולת יצא לי גם לפגוש את זה בצורה מאוד חזקה. היינו פה שנתיים ואז עזבנו והכרנו ממש קצת זמן בשנתיים שהיינו פה היה קורונה ועמיחי בקושי היה בבית לא נפגשנו יותר מדי. הוא הכניס אותי לחדר כדי שאני ארגיש בנוח ולפני שעזבנו ככה יום יומיים לפני הייתי פה בבית שלהם ופתאום הוא מוציא לי איזה בלוק עץ עם הנוף מהבית. מירי [משהו כזה, שם של מישהו, 2:02] נשמה שמור על קשר אוהב עמיחי. זה משהו שבחיים… עכשיו עזבתי נגיד חברה שהייתי איתם 5 שנים וזה לא מגיע לרמה כזאת כשעזבנו מקדומים לקצרין אחרי 13-14 שנה לא היה כזה דבר. זה כאילו משהו שרק אצלו בצורה שהוא מאוד ידע איך לעשות את הנקודה שהכי מדויקת [לא ברור ככ אם זאת המילה שנאמרה שם, 2:27]

מני: אתה יודע למי הוא הכין שני בלוקים? ליוסף ויהודה שעזרו לו להתאמן. תכנן לעשות להם את זה בסוף מסלול. הכין לשני בני דודים שלו שעזרו לו להתאמן לקראת [הצבא]. אז הוא עשה להם בלוקים. מצאנו את זה בארון שלו. ממש כתב להם הקדשה ממש מרגשת. ממש לחשוב על כל אחד. פשוט מדהים. תראה מה הוא כותב: בכל קום להיות בעמדה של איפה צריך לעזור. ממילא אני עושה את הדברים אז למה לא עם חיוך? ממש פשוט מדהים. כל קושי הוא הזדמנות להיות יותר מקצוען. כל מיני משפטים כאלה שאספנו. אולי קשה אבל מיום ליום גם יהיה יותר מעניין. ככה הוא ראה את הצבא גם. לזכור שמצב הרוח משפיע על כל הצוות. כאילו האחריות הזאת… כעת אני שייך לחלק מעם ישראל שמוכן למסור את נפשו בשביל המדינה.

דובר 1: ואמרת קודם על בחורה שהוא נפגש איתה. אז אני חושב ש.. לא יצא לנו הרבה זמן לדבר, מאז שהוא נכנס לצבא בקושי דיברנו, ופתאום ביום שישי אחד אני מקבל ממנו שיחת טלפון בלי שום הקשר, סתם שיחת טלפון, מה נשמע, מה שלומך, כן יצאתי הביתה לשבת, לחמשוש, אולי תבוא גם. ואז הוא התחיל לספר לי על מה הוא עושה, כמה הוא עובד קשה, על מה ההתלבטויות, זה מה שאמרת אז הוא אמר לי ניסיתי [כנראה מדובר על הפגישות], עשיתי קצת וראיתי שזה לא טוב לי והחלטתי שאני מתעסק עכשיו דווקא. כאילו זה היה טלפון של שני חברים צמודים למרות שלא דיברתי איתו שנתיים. זאת היתה מין יכולת כזאת.

הרב חיימי

הוא כתב כל כך הודעות, דברים נעימים ונפלאים

איזו נעימות ועידונות ההכרות איתו התחילה שהוא עבר מאלון מורה הוא הגיע קודם לבדוק שזה מתאים לו לעבור, היתה לו הקשבה פנימית לעצמו בצורה לא רגילה הרגישות הפנימית שלו, היכולת להרגיש נכון מה טוב לו. המפגש הראשון הוא עשה לי מבחן הוא בא לראות שזה יכול להתאים לו לעבור הוא חיפש כל הזמן.

קשוב לעצמו בצורה חזרה, לפרוט על רגשי הלב, ידע מה ידרוש ממנו יותר, שהוא בא לברוכין הוא חיפש את הבריאות הנפשית הגיע בנה לעצמו לוז משל עצמו, התיעץ על כל דבר, מה יבנה אותו. בנה לעצמו מערכת לגדול בה משל עצמו רוחנית ונפשית. הנפש הייתה מאוד נוכחת. עכשיו צריך לחספס צד מסוים בעדינות שלו, הדווקא לא. כשהרגיש שנכון לו הוא היה הולך לעבוד עם איזה נער כל שבוע כי הוא הרגיש שעכשיו הוא צריך ממשפחה אחת. הוא היה חוזר מכל מפגש, הכניס אותו לעמדת המחנך הרגיש שזה טוב מצד שני דורש משהו כל הזמן בודק מה טוב לא גמרא, אמונה היה יוצר לו זמנים מיוחדים שהוא יושב לבד שעתיים שלוש בערב לחשוב, לכתוב המון.

המון שירים ודברים והודעות. מכניס לתוך השירים שלו את העבודה הפנימית שלו ואת המבט על כלל ישראל.

כל הגיוס שלו לצבא היתה סוגיה שלמה מבחינתו איך הוא בונה אותה בלי שזה יפגע הץבעדינות הפנימית שלו, איפה הכי טוב לא להיות איפה הכי תואם לנפש להיות עדין ומשמעותי בלי לדרוס אף אחד. הוא היה מפרגן לקבוצה השניה בכל תחרות, איך לשמור על העדינות הפנימית שלו. להגיד תודה למפקד.

כל פעם אחרי שיחה ושיעור הוא היה מגיע ואומר תודה הרב זה ממש נגע בי שמתי לב לכך וכך. אני לא מכיר הרבה אנשים עם כזאת רגישות ומדעות פנימית. הוא היה בעבודה פנימית כל הזמן יעדים חדשים. הנושא הזה של עדינות וחיספוס היה כל הזמן בנפשו. בישיבה ובצבא. ואצלו זה לא היה תסבוך אלא בירור פנימי אמיתי פנימי. אני חשבתי שכשדוד המלך אומר" המלמד ידי לקרב אצבעותיי למלחמה" אז זה היה ממש ממקום כזה איך אני מלמד את עצמי להתעסק בקרב ובמלימה ואני שומר על הנפש. זה היתה הסוגיה שלו בצבא , הוא היה מתקשר הרבה מאוד הפריע לו שלפעמים היו מקללים לידו הוא אמר שזה צורם את האוזן מרגיש שזה פוצע אותי כל פעם. אמרתי לו לך הצידה אל תתן לזה להתרגל לזה. והוא היה כל יום שישי לעזור לסבא וסבתא ודרש ממנו זמן והוא היה צריך לוותר על שיעורים הוא אמר שזה המסירות שלו למשפחה. מגיע בחמישי יושב איתם מדבר איתם עוזר להם בגינה והכל. היה לו התלבטות הוא שיתף אותי בזה אבל זה היה חלק מהמשפחה שלו שהוא לא מוכן לוותר עליו. אפילו תוך כדאי הצבא.

הוא הגיע אלייך בשמחת תורה, נסע עד אלייך. –

נכון , הוא היה מאוד לא הולך עם העדר, הקשבה. כולם היו רוקדים והוא הרגיש שזה לא מתאים לו

– אתמול בערב קיבלנו הודעה מדובר צה"ל וההודעה היא אותה תיבה – 'ההודעה נמסרה למשפחת ונינו, אתם יכולים לדבר איתם'. לוחם מגלן עמיחי יעקב בן 22 מקצרין נפל בקרב. שלום למשפחת ונינו, שלום למני אבא של עמיחי, ואיתנו בשיחה גם רחל אימו, שלום אמא רחל. אני מעריך שהלב אמר לכם שהסיפור הזה לא ייגמר טוב, עוד לפני התיבה הזאת 'הודעה נמסרה למשפחתו', מני?

– האמת שאני לא הרגשתי, לא אגיד שהרגשתי, אבל כן רחלי אם היא תרצה לספר מאוד מאוד הרגישה. אנחנו בכלל, הסתבר לנו שהוא בכלל נפל בשבת, כל כך מתאים לנשמה הענקית הזאת, הטהורה והפנימית והאצילית, כל כך מתאים לו ליפול בשבת. זה פשוט היה הנשמה שלו, של שבת וחג, תורה.. ומסתבר שהוא כבר בשמונה וחצי לפי מה שאנחנו.. עוד לא דיברו איתנו מהיחידה, הם עסוקים בלחימה, אבל מה שאנחנו הבנו – כבר בשמונה בבוקר הקפיצו אותם, הם היו בג'וליס והקפיצו אותם למקום, ממש רצו כמו שהם, בגבורה אדירה, עם הצוות שלו, ונכנסו לכפר עזה ופשוט לחמו שם כמו אריות גיבורים, הרגו המון מחבלים, הצילו עוד משפחות משחיטה, ותוך כדי שהוא פינה פצוע ירו עליו, קיבל כדור ונפל. זה היה עמיחי שלנו, כולו טוהר וחסד ופנימיות ונגיעה בכולם ועזרה לכולם. היה ילד.. אנחנו כאן באמת.. האור הענק ענק ענק הזה ימשיך להאיר בעולם אבל בלי הגוף הנפלא שלו. זה כואב לנו מאוד.

– אמא רחלי, אומר אבא שאת הרגשת, את הבנת. איך? אתם הרי שומרי שבת, אתם לא מחוברים לידיעות.

– עמיח ואני היינו ממש נשמה אחת. אני לאורך כל החיים שלו, 22 שנה, הלכתי איתו יד ביד והרגשתי שמשהו לא טוב. ובגלל זה ככה נסענו מני ואני, רצינו להגיע לקבר של רבי שמעון להתפלל והדרך הייתה חסומה, רצינו להגיע לרבי מאיר וגם הדרך הייתה חסומה, וכשחזרנו מרבי מאיר אני אמרתי: 'יחכו לנו חיילים בחניה.' אני הרגשתי כבר שעמיח לא איתנו. היה לנו קשר ממש, מאוד מאוד חזק, אז ממש ידעתי כבר שהוא לא איתי. מני כל הזמן אמר לי לחשוב מחשבות טובות ולחשוב טוב, אבל אני הרגשתי שזה מילות סרק, אני כבר ידעתי שעמיח לא איתנו.

– ספר לי, מני, על ההחלטה של עמיחי ללכת למגלן, ליחידת העילית.

– לעמיחי הייתה מחשבה פנימית מאוד מאוד גדולה, הוא לא עשה שום דבר בגלל שיגידו או בגלל פוזות. היה לו משהו מאוד מאוד חזק. איך הוא אמר לנו בסוכה, ממש בפעם האחרונה שהוא היה בבית עשינו איזה סבב כזה שכל אחד חייב להגיד משהו טוב על עצמו, כי הבת שלנו הבכורה החליטה שאנחנו לא יודעים לקבל פרגונים, והוא אמר: 'אני רוצה תמיד', במילים אחרות טיפה, 'למדתי לִרְצוֹת ולא לְרַצּוֹת. שלא יסלילו אותי לשום דבר.' והוא החליט, מתוך האישיות המדהימה שלו, שהוא הולך אחרי שלוש שנים בישיבה באלון מורה ובברוכין, הוא החליט שהוא הולך לתת את המקסימום שהוא יכול. הלך למסגרות, התחיל להתאמן המון המון המון עם כוח רצון אדיר..

– כדי להכין את עצמו לגיבושים ולמשימות.

– ממש, הוא הלך לדיונות שם בראשון לציון והתאמן בכוח רצון אדיר אדיר, תוך כדי שהוא כמובן לומד, והוא ניגש ליום סיירות, הוא מאוד רצה להגיע לסיירת מטכ"ל. הוא גמר את היום סיירות ואז הסתבר שהוא התקבל למגלן, הוא גם שמח מאוד מאוד ביחידה הזאת.

– והאם היו אצלו הרהורים 'האם אני ממשיך ללמוד בישיבה גבוהה בכולל?' או 'אני מתגייס ותורם ונראה אחר כך'?

– אני רוצה, אנחנו גילינו בתוך הכתבים.. הוא כתב המון שירים והמון דברים, ובין הדברים שהוא כתב אני מצאתי מכתב שאני רוצה להקריא כדי שנבין בעצם מאיזה כוח הוא היה מונע. הוא כתב ככה: "ארץ ישראל, בנופייך המדהימים ונחלייך הרבים טבוע דם של נצחיות היהודים. נוף של עצים, סלעים, חול ודם. דם של אהבה, הקרבה ועוז האדם. הזיכרון כבר מזמן נהיה ניצחון של הרוח שניפצה כל חומה, ומשאיר לנו את ציווי החיים והאמונה. ליד המצבות השקופות רואים אנו אנשים בוכים בכי תמרורים על תמרורים שמכוונים אותנו, שמנשימים בעצמותינו דרך חיים של אידיאלים, מסירות לארץ, חלומות, אבל בעיקר הבנה שאני עוד גחלת בתקומה." וכשאנחנו קוראים את הדברים האלה אנחנו מבינים שהכוח של עמיח היה כוח של כלל, מה שהניע אותו זו ההבנה שהוא עוד חייל בגאולת ישראל, וזה היה המנוע וזה היה הוויב, וזה מה שהוביל בסוף למסירות הנפש ולמוות תוך כדי הצלת חיים של יהודים יקרים ואהובים.

– ומתוך שיחות של האבא עם בנו, מני, מה הוא רצה לעשות אחרי השירות הצבאי? לאן הוא ייעד את עצמו, למה?

– עמיחי היה מאוד, שוב, הוא לא היה רוצה שאני אסליל אותו לשום דבר, שאני אגרום לו ללכת לזה, הוא כל כך היה מחובר לעצמו ולאישיות שלו, אבל לפי ההיכרות שלי איתו ולפי ככה דברים ששמעתי, הוא היה איש של אנשים, הוא היה בטוח הולך לתחום החינוך או לתחום העבודה סוציאלית או לתחום הפסיכולוגיה. הוא היה איש שהיה לו כוח אדיר לגעת באנשים. הוא היה מדריך של חניכים בבני עקיבא שחמש שנים אחרי הם שבורים היום, חמש שנים אחרי המשיכו לשמור איתו על קשר ולהתלבט איתו ולהתייעץ איתו. הוא היה מתקשר אליהם בימי שישי ומתעניין בשלומם.. בעקבותיו הלכו שני חבר'ה נוספים לישיבה בברוכין, והוא פשוט היה בנאדם שעם השקט שלו, האצילות שלו, הפנימיות שלו, הענווה שלו, הטוהר שלו, הוא פשוט נגע באנשים. בלי פוזות, בלי דיבורים.. היה איזה שיר אחד שהוא כתב, מדהים מדהים מדהים, ואמרתי לו 'בבקשה, עמיחי, תן לי לפרסם את השיר הזה, זה שיר שהוא כל כך חשוב..'

– אז אולי עכשיו, אבא מני, אולי עכשיו?

– ברור, אנחנו נפרסם, אנחנו כבר אספנו הרבה מאוד שירים.

– תקרא לנו, האם אתה יכול לקרוא לנו את השיר הזה שעמיחי כתב ואתה יכול לפרסם רק אחרי מותו?

– זה שיר ארוך.. ואני אקריא משהו אחר, שנייה אני אקריא לכם. "עבדי עם ישראל אנחנו, דבר אין לנו מעצמנו. מצווים ונשלחים להיות הכי מקצוענים", זה הוא כתב, אגב, לפני היום סיירות שדיברת מקודם. "נשלחים להיות הכי מקצוענים. כל חשבון פרטי מתבטל, נעצר, אל מול עזרת ישראל מיד צר. ממוקדים אנו בהשתלמותנו", מלשון להיות שלמים, לעבוד, ללמוד. "הרפיון והלאות הלאה ממנו, וגם החידלון מההכרה של אתה בחרתנו. בהד שזור נצח קוראים אנו הננו!", זה האיש, זה הילד..

– שמע, אני מרשה לעצמי להגיד, זו הציונות הדתית האמיתית, האיכותית, שעליה יושבת מדינת ישראל. זה ילד של תורה ועבודה ומסירות..

– בדיוק. וגם חשוב לי להגיד עוד משהו קטן, שלצד כל האישיות הגדולה הזאת הוא היה ספורטאי מדהים, אהב כדורסל. הוא היה בדרן וחקיין ברמות, בדיוק עכשיו ראינו איזה משהו שהוא היה ממש מסמר ההצגה שם בישיבת אלון מורה, והוא חיקה ככה בצורה כל כך יפה ומצחיקה דברים על הישיבה. גם בהצגה בישיבה התיכונית הוא היה שם תפקיד מרכזי.. הוא היה בדרן, חקיין, ידע לצחוק, ידע לקחת את החיים לא בשיא הרצינות שלהם, לצד שהוא ידע לקחת אותם בשיא הרצינות שלהם.

– אתה שומע את הניסוחים שלו, את המילים שהוא כתב, זה..

– הוא משורר, עשה שירים מדהימים, כתב דברים ממקומות פנימיים שאנחנו בכלל לא מבינים מאיפה הם נחצבו. אנחנו הכרנו את האישיות, אני הערצתי אותו. אמרתי לו כמה פעמים – 'עמיחי, תקשיב, אני מעריץ שלך. אני מעריץ שלך. ממש בלי קשר לאבא ובן, חבר טוב. פשוט מעריץ שלך.' כל כך הערצתי את העבודה, צריך לדעת שהדבר הזה זו לא מתנה שהוא קיבל, זו עבודה. יש לנו כאן כתבים, סדר יום שהוא כתב לעצמו: מה אני הולך לעשות היום כדי לנצל את היום? ואז יום אחרי זה: מה עשיתי מתוך זה? רשימה של דברים טובים שהוא הצליח לעשות, ממש כל הזמן עבודה. אנחנו קוראים את המחברות שלו, פשוט מחברת שקוראים לה 'נפש'. כל הזמן עבודה וכתיבה והתעלות והתקדמות. זה פשוט ילד שב22 שנה, יש ככה דבר כזה בחז"ל על אנשים צעירים וגדולים שנפטרו שאומרים זקן ושבע ימים, עמיחי מהבחינה הזאת היה זקן ושבע ימים, הוא פשוט מגיע לכיסא הכבוד.. זה כל כך מתאים לו למות תוך כדי שהוא מציל את עם ישראל, מציל אנשים ממוות. ממש, הם הצילו שם עשרות אנשים, עשרות אנשים, משחיטה, אין לי מה להגיד.

– אתם אנשים מאמינים ואין בכם כעס ואין בכם ביקורת, יש בכם קבלת הדין, אבל למרבה הצער מדינת ישראל לא נתנה לו את הגיבוי שחייבת הייתה לתת לעמיחי ולחבריו הלוחמים.

– לצערנו זה נכון.

– מני ורחל, הוריו של עמיחי יעקב, תודה רבה לכם, מן השמיים תנוחמו. אני, אותי פירקתם לגמרי.

– מה שקרה לך מיד הייתי מקבלת הודעה..

ממש הוא כזה התרגש, הוא שלח לי הודעות וזה..

זהו וכאילו זה באמת, זה בנאדם שבשבילי תמיד זה אור כזה, אור בעיניים, שמחה. מלא בחיים, זה מטורף.

אני זוכר מהתיכון, היה משהו שהוא היה באמת מעבר לטוב הרגיל שאנשים רגילים אליו, הוא כתב במחזור, אני זוכר.. סתם תיכוניסטים עושים צחוקים וכזה והוא הפריעה לו הציניות במחזור, הוא רצה שיהיה דיבורים אמיתיים. אנשים לא יכלו להכיל, מה אתה רוצה? לא קלטו את האירוע, מה נסגר תעזוב אותנו עם הכבדות שלך..

– גם עם התאונה שעשיתם הוא לקח מאוד ללב, בסוף השמינית, הוא ישר אמר לי עליך…

באמת מטורף, באמת הוא היה איתי ממש צמוד, היה משהו מיוחד כזה. היה לנו טיול שלנו שעשינו, סיימנו בכנרת ונתקענו בלילה ואז באנו לפה בסוף וישבנו פה, עשינו מנגל וזה… יש תמונות מהטיול.

– גם בדיוק התאמת לו מאוד עם העדינות שלך, זה היה משהו שהשלים אותו.

באמת זה היה מיוחד ממש, בכל דבר. מלא טורנירים היינו ביחד, בכדורסל בכדורגל.. היינו תמיד שנינו ביחד. אני תמיד הייתי לחוץ לפני והוא היה בשאנטי, הוא היה מרגיע אותי.

– הוא בדיוק סיפר לנו עכשיו שהיה תחרות בין הצוותים, כל מיני.. היה משיכות בחבל, כל מיני דברים, ואז הם הפסידו לצוות השני ואז עמיח בא והתחיל לדבר עם הצוות השני. אז הם אמרו לו מה, אבל השנייה הפסדתם לנו מה האירוע אתה אמור לכעוס עלינו… 'מה אכפת לי, זה לא מזיז לי.. נו אז הפסדנו..'

הוא הגדיר את זה שהוא היה אדיש למציאות..

זה ממש לא אדיש, הוא לא נפעם מהחוץ.

יש לי המון מה לדבר, המון מה לספר, גם על דברים שפגשתי, גם על דברים שחוויתי פה ביחידה בארבעה ימים האחרונים. אבל אני רק יכול להגיד שכמו בחייו גם במותו – הוא נהרג מתוך סערה של גבורה. גבורת הסתערות על אויב, גבורת חילוץ משפחות משבי, ממש ככה. הצלת נפשות ממש. הצילו עשרות אנשים והרגו עשרות מחבלים, זה לא קורה לחיילים גם אחרי הרבה שנים ופה זה קרה לחייל בתחילת הדרך אז זו זכות גדולה. והכדור שהוא חטף בפינוי של המפקד שלו, המפק"צ, שנפצע אנושות ובסוף נפטר, אז הוא פינה אותו והעלה אותו לרכב איסוף שהיה סוואנה, ובחזור, ממש ביציאה תקף אותם מחבל וירה צרור לכל אורך הסוואנה, כל הסוואנה הייתה מחוררת. ובנס אף חייל לא נפגע, עבר בין החיילים, ושני כדורים מתוך הצרור הזה פגעו בעמיחי. שני כדורים שהשאירו אותו שלם מצד אחד, אבל לא חי. ועמיחי, געגועים גדולים.

חוץ משלוש שעות בכיתי ללא הפסקה ממש כל היום, רחלי ונינו מתקשרת אלי ב23:28 בלילה ואומרת לי כאילו מה הסיכוי אני כבר ראיתי ורעדתי את חיי, ואז שמעתי את הקול ואָת אומרת לי.. לא זוכר בדיוק את המילים, עמיח שלנו נהרג. ואני כבר משם די איבדתי את זה, אישתי החזיקה את הפלאפון, החזיקה אותי עם הפלאפון מין תמרון כזה.. מן "כן כן נדבר אחר כך". האמת היא שמה שאמרתי באוטו זה שאני יודע לספר כרגע על החוסר שלי בעיקר אולי תגזרו מזה את מה שאתם יכולים. היום בעצם קבלתי על עצמי להיות יותר עסוק ב… כאילו גם אמרו לי אנשים גדולים וגם לעצמי להשים.. כאילו.. יש מלחמה וצריך להיות עסוקים עכשיו, צריך לשים גבול, קשה לשים גבול לאבל הפרטי שלנו ומה שאמרתי לך מני אני מאוד השתדלתי היום וקיבלתי על עצמי לא לבכות לצורך עם ישראל. זהו אז זה עוד קושי נוסף שלי שכל היום שמתי חסימות מאוד מאוד, נלחמתי ובכללי כל דבר שמזכיר לי אותו בצורה מוחשית כזה. אז זה מעורר לי את ה.. לא ידע זה שהאצבעות שלכם ככה אני זוכר אותו מצלם עם הככה של האצבע, דברים קטנים כאלה. האמת שלא שלטתי על עצמי ביום ראשון, הייתי אצל חמי וחמותי וממש, לא יכלתי לשבת הייתי בחוסר מנוחה אדיר. בתכלס זה בדידות נוראה וחוסר אונים זה גם מה שהרגשתי למחרת. אני יגיד איזה משהו קחו את זה בערבן מוגבל כן? יש איזה צד קטן מסויים ככה אני אמרתי ווהחברה קצת הסכימו איתי שלאבד חבר יש בזה צד אחד קשה יותר ממשפחה כי משפחה זה משפחה, חבר אתה הרבה יותר לבד. כל אחד היה לו את העמיח שלו. ואצל עמיח זה התבטא אפילו הרבה יותר חזק לא היה לו ממש חבורה מסויימת ובאמת היה לו ממש כמה צדדים.. איזשהו אשיות מורכבת איזשהו משהו שהוא היה קצת עציון כזה יש לו את הצד הנעול הזה, את הצד השירי שמתבטא כרגע מאוד, את הצד השטותניק. אני צריך להגיד משהו באופן אישי כחבר, הקבוצה שפתחתם אני יסביר איזה נקודה, אל תכעסו עלי, זה כאילו מכאיס אותי כי עמיח לא היה, לא להפוך אותו עכשיו לאיזה מלאך, הוא היה בנאדם עם הלב הכי מטורף שפגשתי הוא היה בנאדם באמת הכי מושלם. הוא היה מושלם אבל הוא לא היה מושלם. אני זוכר אותו מלא פעמים שהוא היה בכריזות, שהוא היה בעצבים. הוא היה עמיח אבל הוא לא היה שם הוא לא היה איזה משהו מעבר, בסוף שמתארים במילים אפשר לתפוס הבט אחד, זה האמת וזה סבבה. חלילה לא נגד להפיץ את השירים שלו, זה עמיח שלי… ניקח עוד נקודה מאוד מאוד קשה, החוסר שלי הוא אדיר! אני ממש ממש ממש אהבתי אותו. אמרתי לו את זה ביום שישי, המון זמן לא פגשתי אותו וחג שני הייתי בבית שמש, אז סוף סוף ממש שמחתי לפגוש אותו עברתי דרך ההורים שלי להביא לו כמה עוגות ומיץ תפוחים, אגב הוא יצא אלי עם ביסלי, אמרתי לו אבא לא נעים צריך סוכה. אז האוכל ישב לידנו ולא אכלנו.

"ביום ראשון היה לי , 24 קשות ממש , חוץ מאיזה שלוש שעות בכיתי ללא הפסקה .

לא יוצא לי מהראש ה..

אני זוכר את הסבתא גרינה באותו טון,

אני אגיד לך מה באותו בוקר, שלחתי לך אז את ה.. שניסיתי לעשות.

רחלי ונינו מתקשרת אליי ב23:28 בלילה ואומרת לי, ואני אומר מה הסיכוי? אני זוכר את המילים, עמיח שלנו נהרג , ואני כיאלו , אני איבדתי את זה פחות או יותר.. לא תפקדתי ואשתי לקחה פיקוד , והחזיקה אותי עם הפלאפון ותימסרנה בין השיחה עם רחלי וביני .

חשבתי על באוטו שאני לא ייודע , סיפורים ייצאו ספונטניים אני יודע עכשיו לספר את החוסר שלי כרגע.

היום בעצם קיבלתי על עצמי להיות יותר עסוק בכלל , יש מלחמה עכשיו וצריך לשים גבול לאבל הפרטי שלי עכשיו ואני מאוד השתדלתי וקבילתי על עצמי היום לא לבכות!, אז זהו- זה קושי נוסף שלי

כל דבר שמזכיר לי אותו באופן מוחשי כזה.. זה מעורר לי ת.. את זה שהאצבעות שלכם ככה , אני זוכר אותו מצלם עם הככה של האצבע, כל מיני דברים קטנים כאלה

זה לאט לאט ייצא לי .. אני מצטער..

האמת היא שלא שלטתי בעצמי ביום ראשון , הייתי אצל חמי וחמותי והם לא מקום טוב לבלות במלחמות בגדול חחח

וממש כיאלו לא יכולתי לשבת, הייתי בחוסר מנוחה אדיר, חוסר אונים ובדידות נוראה זה מה שהרגשתי גם ביום שלמחרת ,אני אגיד כאן משו ש.. קחו בערבון מוגבל כן? איזה צד קטן , מסויים באבדה , אמרתי גם לכל החברה והם הסכימו איתי , שלאבד חבר יש בזה צד אחד, אחד! קשה יותר ממשפחה , כי משפחה זה כיאלו משפחה, אבל חבר אז הרבה יותר לבד, חבר אתה ה… כל אחד היה לו תעמיח שלו ואצל עמיח זה התבטא באופן הרבה יותר חזק לא ממש היה לו חבורה מסויימת ,

ובאמת היה לו איזה כמה צדדים , היה לו איזה אישיות מורכבת , משהו שהיה קצת עציון כזה- צד נעול כזה והיה את הצד השירי ,שמשום מה כרגע מתבטא כרגע מאוד ויש את הצד השטותניקי, אני אגיד משו שאני כחבר ותיקחו את זה רק למקום הטוב שבו, הקבוצה שפתחתם.. איך קשה ליי.. זה פשוט להסביר את הנקודה , אני באופן אישי זה מכעיס אותי כי עמיח לא היההה.. להפוך אותו לאיזה מלאך וזה , הוא היה בן אדם עם הלב הכי מטורף שפגשתי הוא היה בן אדם הכי מושלם , היה מושלם אבל לא מושלם , זוכר אותו מלא פעמים שהוא היה בקריזות , ומלא פעמים שהיה בעצבים , וכיאלו הוא היה עמיח אבל הוא לא היה שם, הוא לא היה איזה משהו מעבר ,

בסוף כשמתארים במילים אז צריך לתפוס איזה היבט אחד אבל כיאלו, חלילה אני לא נגד להפיץ תשירים שלו ,כזה כשאתה, עמיח זה עמיח , עמיח שלי כיאלו .

זה נקודה מאוד קשה , החוסר שלי הוא אדיר, אני ממש ממש ממש ממש אהבתי אותו כיאלו ממש, אמרתי לו את זה ביום שישי , המון זמן לא פגשתי אותו , המון זמן לא נפגשנו, אני עד עכשיו גררתי בבני נצרים ולא הצלחנו לתאם היה פעמים שהוא סוגר ואני אצל ההורים שלי (מרכז שפריא )

חג שני הייתי בבית שמש , וממש שמחתי לפגוש אותו , עברתי דרך ההורים שלו להביא לו כמה עוגות , מיץ תפוזים של פריגת , והוא יצא אליי עם ביסלי , אמרתי לו – ראבק למה אני צריך סוכה, האוכל ישב לידנו ולא אכלנו ,

קולות של דיבור לידו , הצלחתי לקלוט משפט יפה- הוא ירד על איזה10 שניצלים אבל מי סופר?!

קול של מישהו אחר- אמא של עמיחי נראלי..

"היה לו כואב ברגל ממש מאיזה מסע שלהם , כאב לו ממש לקפל את הרגל , והיה גזע עץ אז קמתי מהכסא ועברתי לגזע עץ ואמרתי לו שב, ישבתי על הגזע איזה 10 דקות עד שהבנתי שהילד לא יישב על הכסא"

יום רביעי בערב, הלכנו לרמות נפתלי, הוא התקשר אליי ואמר לי אמא את מוכנה לעשות לי פריסה? אמרתי יאללה' , היינו ברמות נפתלי "

אבא: איזה מזל שעשינו את זה בסוף , תמיד להקשיב לאישה איייאי

רחלי: אמרתי אני עושה את הפריסה איתך או בלעדיך!

מישהו אחר: למה לא רציתם דני?

דני: היינו אחרי שלושה ימים של נסיעות וזה, אמרנו יום רביעי זה יום בית, היה כיף בשלושה ימים האלה , ופתאום להכין אוכל ולנסוע, אמרתי דיי … פריסה זה 35 חיילים מורעבים , זה להכין ל50 בתכנון ..

…

" כל פעם שהוא הגיע גמור מהצבא הוא לא היה מוותר על השטיפת כלים שלו, איזה רעים אנחנו, גם על התפילה, אמרנו לו עמיחי לך לשבת אתה כל היום עומד בוא תן לנו ..

יש כאן אזכור על השבת לפני הטירונות ..

יאללה ' תמשיך

……

"כל דימונה מה שמו לב? שגם לניתאי טען תאקדח וגם הוא וכל מה שזכרו מהסיפור הזה שאתה לא יכול לדרוך תנשק פעמיים " ….

הוא ממשיך בסיפור:

יום שישי הייתי באופן אישי כיאלו , קפצתי להורים שלי , מפה לשם , אני יכול להגיד על עצמי שאני .. יוצא מהיישוב , זה לא קשור , זה קשור ללמה הוא לא מלאכך כי הכל היה כאן! זה לא היה שם..

שמתי לב שכזה בואנה הדופק שלי עולה, כי לא ראיתי אותו מלא מלא זמן , וניסנו לתאם , היה פעם שהייתם בעין חמד או משהו כזה, ואני ניסיתי והוא היה צריך כבר ללכת , משהו באשקלון , ואז בסוף יצא שהייתי איתכם בלעדיו , אמרנו ננסה שוב.

בקיצור קלטתי שאני מאבד נשימהף מהתרגשות כיאלו , זה בחיים לא קרה לי עם חבר וזה .

אמרתי לו אני מגיע עוד 2 דק' רציתי שהוא יחכה לי ! עד שהוא הגיע וזה, חיפשנו קצת מקום לשבת , אמרתי לו כזה אני מכיר את האיזור הזה הרבה שנים וואלה לא חשבתי שזה מקום שחיילים מקבלים בראש בו ( צריך לברור פה תמילים) , אז הוא אמר לי שמע אחי אתה לא יודע מה קורה פה , בלילות ..

היה איזה פעם אחת ביום שישי בסוכות האחרון, שכתבתי לו בהודעה, בואנה אתה יודע מזה שחור? מאז שהוא קיבל את הטלפון אז היינו טיפלה יותר בקשר , שחור זה שאתה מריח את כל המנגלים האלה של האמריקאים מסביב ואתה יודע שמחכה לך ארוחה חלבית ..

זה היה באיזה 7 והוא ענה לי באיזה 11,

ואז הוא אמר לי – וואלה אתה לא יודע מה היה לי מאז 7 הזה ..

אמרתי לו וואלה ניצחת בסדרר,

קיצור האמיתי שהיה שיחה מאוד, ךחי , מאוד רכילה, רגילה עמיח , אמרתי לו עמיח אתה אחד האנשים ,אגב סיפרתי לו את כל הקטע הזה שהתרגשתי ממש מלראות אותו , אמרתי לו יחסית לחיילים ישלך , נשאר לך מלא רגש, אני לא יודע איך אתה, אמור לי תשמע קשה לי וזה, זה קצת פחת לי וזה אבל..

אני נראה לי אמשיך את הקו הזה

על הבנאדם והאישיות

בנאדם אני אגיד באמת אהוב. אחי ורעי. פחות היה איזה קשר יציב של חברות לא היינו בישיבה יחד או לא איזה הדרכה בבני עקיבא. זה מבחירה, הוא הגיע לחודשיים זמן קיץ בשיעור ב, אמצע שנה, בשבט הוא המשיך הלאה לאלון מורה. הכרנו שם וזה לא היה תחת הישיבה שהכרנו, אני הגעתי בתקופה מורכבת יחסית, ועמיחי בדיוק רצה להוריד מהעומס שהיה לו. הוא התחיל בפול גז ורצה קצת לאוורר. איפה שהוא נכנס אני הגעתי אחריו. הכרנו בשיחות ולא ככ התרגשתי לראות מי הבנאדם וכולי וקבענו חברותא ביחד. חובת התלמידים. זה היה מאוד טבעי, חברות טבעית.

יש לי איזה תמונה בראש במגרש כדורסל בברוכין, שלו משחק ואני עומד מהצד וכל מי שבקו מחוץ למגרש מהללים אותו, איזה בנאדם טוב… וניסיתי לראות מה הם רואים שאני לא רואה. ואז היה איזה זולה פה בכנרת וביקשו ממני להביא אנשים ולאט לאט שהתחברנו והכרנו אז הבנתי במה מדובר. זה קרבה ואהבה שלא יודע.. בחברות מאוד מתומצתת. מעלה הרבה שיחות נפש בינינו ותהיות. מצד אחד השגיות ומצד שני גם איזה רוך כזה. דיברתי עליו הרבה בבית ועשיתי לו וואחד קבלת פנים, עד שהצלחתי להביא אותו אלינו. בשולחן שבת אצלנו בערב כולם באים. כל החברים, אז הוא היה מאוד דעתן באיזה נושא. נראלי בעניין התיישבות כולם אמרו דעה והוא היה מאוד נחרץ בדעה ואבא שלי בא אליי אח"כ ואמר לי שיש לו הרגשה טובה.

מאוד טבעי, מאוד אהוב מאוד רצוי. יש לו גם וגם גם. מאוד אנושי וגם מאושר. הישגי וגם מאוד עדין ורך.

גם פייטר יודע לתת.

גם מאוד דעתן, בשיחות צוות במגלן יש לו דעה ואיכשהו כולם אוהבים אותו, אהוב באמת על כולם.

על האישיות שלו, אני באמת מרגיש שעם הכאב והגעגוע המאוד גדולים יש משהו שהוא מאוד חי. ההד שאני שומע, (ואני לא בפלאפון ככ הרבה) היה צפוי. של תמונות ופרויקטים שהיו . פשוט הד מטורף. מראה שהדבר הזה הוא חי המעשים האלה חיים. חווית חיים של 22 שנה ממשיכה. ובעז"ה תמשיך גם. ההד הטוב נשאר, אני מרגיש שזה חי. לא יודע, המידות- אני מקנא בו. חבל על הזמן, על המידות שלו. אני זוכר סיפור שהיה – כולם עמדו בח' שמילאנו טפסים כדי לעבור מבאח צנחנים לכאן אדם הודיעו שהיה פיגוע. וכולם שומעים עומדים אחד ליד השני ואני רואה אותו ממלמל וזה חזר עוד כמה פעמים, ניסיתי לראות מה הוא ממלמל שם ואמרו פיגוע, ישר אני רואה אותו שיר המעלות. לא אמרתי לו את זה, לקחתי את זה, התחלתי להעתיק ממנו גם. זה משהו שאני לוקח ממנו.

(מבחינת המידות מה עוד עולה לך?) מידות- לב טוב. טהור. חברות אמת. מאוד מסור למה שהוא עושה. אם זה לבן אדם אז הוא מסור עד הסוף. אם זה לתורה אז הוא מסור עד הסוף ואם זה למטרה הוא מחבק אותה ממש. זה לא רגל פה רגל שם ממש עד הסוף. אני זוכר איזו ניגודיות, גם אהבה מאוד גדולה וגם לדעת להרחיק. ולהגיד זה פחות. גם שיחות נפש מאוד עמוקות וגם בדרן ויש לו את החיקוי של ביבי שעשה. מכלול של דברים, יודע לשים זמן לעצמו ולמשפחה, למה שחשוב לו. גם יודע להיות מאוד דינמי, יש לו זמן עם החברים יש לו זמן לחובות להיות גם וגם וגם…

גם מאוד פשוט וגם אחד שצפוי שהשם שלו ימשוך עוד הרבה בחיים. אני מעכל את זה תוך כדי…

עשינו יום אחרי יום את היום סיירות ואז את הגיבוש יש לי גם תמונה שאני זוכר אותו. בגיבוש זה כמו פארק גדול עם דיונות של חולות. (לא כזה מפחיד כמו שזה נשמע) וכל אחד עם הקבוצה שלו, דתיים רואים אחד את השני בתפילות ואז רואים ומי נשאר מי הלך. הוא נפצע וקרה לו משהו. כולם רצים לאיזשהו מקום ואני רואה אותו בא עם חיוך כזה ענק ענק ענק. (אני חושב שהוא רצה שלדג ולא קיבל אז הוא התבאס על זה טיפה.)

אחרי הגיבוש היינו עושים סרטונים אחד לשני כי כאילו ההיי של המטרה הלך ואז איך משמרים? אז הוא הציע שנעשה הסכם בינינו ונרוץ. אז היינו מצלמים אחד לשני סרטונים. גם לפני שנהיה ביחד וגם שולחים אח"כ הודעות של: "עשית את האימון?"

היה יוצא שהיינו עושים בארבע בבוקר, בשתיים בבוקר, באחת עשרה. כי לא הספקנו וכאלה…

יש רגע שאני זוכר, באתי אליכם לפה לפני שנה וקצת והוא בדיוק עבד בגינון. הלכנו לישון כמובן התווכחנו מי ישן על המזרון ומי על המיטה ופשוט הדלת נפתחה והתחלנו ללכת מקום מי גורם לשני לא לסגור את הדלת כדי שהשני לא יקום.

אני זוכר בניוד טיפה שהוא נהג מעולה.

בהתחלה כולם נוהגים ואז בוחרים. אז כולנו נהגנו ואחרי זה נשארנו שלושה.

זה הרגיש שכל אחד כאילו פגש אותו. מאוד אנושי, הוא היה הכי גדול בצוות, יותר גדול מהמפקד.

כולם ראו ויראו. נתפלל לזה גם. גם הרבה לקחת מהאישיות, השיר המעלות אחרי שנייה..

זה לא שמור למלאכים אבל הוא פשוט רכש את זה במלא דברים. לנסוע בטרקטורון שזה טיפה אגרסיבי ולכתוב שירים מופלאים וחברות עמוקה ואמיתית. לדעת להיות על הדברים, לפקד. מידות, תכונות מעשים טובים. לא קלישאה. (מה שיפה זה שאנשים ראו את זה תוך כדי החיים ולא אחרי מות קדושים.)

[דברים בסוגריים מרובעות לא נאמרו בהקלטה – הוספות שלי] (דברים בסוגריים עגולות – נאמרו ברקע)

[הרבה מהדברים בטקסט פה חוזרים על עצמם בהמשך]

מני: הוא דיבר עליך [דובר 1] כל כך הרבה. אין ספק שהיית חלק מהדמות המדהימה שקראו לה עמיחי.

דובר 1 [לפי מה שהבנתי – יענקל'ה(?), ר"מ של עמיחי בדימונה בכיתה י"א]:

רחלי: בטח, הוא מאוד כעס

מני: אתה יודע איך הוא כעס עלי כשאני פירסמתי את זה? פירסמתי את זה בלי השם שלו.

[כמה משפטים על החוברות של הטקסטים של עמיחי – לא חשוב]

[מפה מתחילה יותר שיחה כללית – מדבר אל כלל האנשים בשבעה]

דובר 1: מה אני עשיתי?

רחלי: אתה חייכת.

דובר 1: זה לא חוכמה, אני תמיד מחייך.

רחלי: מדהים שזה בכיתה י"א.

דובר 1: גם אם זה היה בגיל 80 זה היה מדהים.

דובר 1: בשביל זה יש חברים.

רחלי: אבל איך בכל זאת הצלחת לגלות אותו?

דובר 1: ראית איך הוא כתב? התרגלתי לצבעוני.

מני: יש שיר אחר שהוא כותב על תרבות המערב שהוא ממש כותב את זה על המסכים ועל החיים

[עכשיו מני מספר את סיפור נפילתו של עמיחי, דילגתי כי מניח שהוא כבר הוקלד].

רחלי: עכשיו היה לנו שלושה ימים לעכל את ה… אז הבת שלי בת שש וחצי ביקשה שנעשה סדר. כל אחד יגיד משהו שהוא אהב בעמיחי ומשהו שהיה לו כיף עם עמיח. אז אחד הילדים מספר שכל פעם אם הייתי עצובה או מוטרדת הבת שלי אמרה שהוא היה בא ואומר איך אפשר לשמח את אמא, איך אפשר להקל על אמא. אז התאומים אומרים: אה, אלייך הוא בא? גם אלינו הוא בא. כאילו ממש היה חשוב לו שנהיה בשמחה.

מני: היה קטע כזה שהיינו צריכים לשלם על איזה משהו, איזשהו סכום, הוא דאג שיהיה לנו כסף, אמר לאחים שצריכים לעזור לאבא ואמא ו-"אני שם 5,000 שקל עכשיו!". כולו היה לב. סיפרתי מקודם שהעיפו חבר שלו לפני שבעה- שמונה חודשים אחרי תחילת המסלול ומאוד כאב לו והוא הרגיש שזה לא פייר והוא בלי להתבלבל שלח ווטסאפ למפקד היחידה, דילג על כל שלבי הפיקוד. ניסה לדבר עם המפק"צ וזה לא עזר. כתב ישר ל(שם לא ברור של מישהו, 29:15): ואמר לו- תקשיב, זה לא זה, אתה יכול לסמוך עלי, הוא בן אדם טוב. בשיחה הזו, הוא הסתכן מאוד. על דברים כאלה לא פונים ישר למפקד יחידה… ברגע שהיה חשוב מבחינתו להילחם על האמת שהוא ראה ולעזור לחבר ולעזור למישהו אחר, הוא לא חשב על עצמו. אמרו לו- אתה לא יכול לעשות דבר כזה, לפנות ישר, תלך למפק"צ וזהו. אבל עמיחי, פשוט פנה ישירות. [לא הזכירו פה את סוף הסיפור, אבל לפי מה שאני זוכר החזירו את החבר אבל כדאי לאמת, נ']. היה עוד משהו מעניין שבמוצאי יום כיפור בגלל הרגישות שלו הוא כתב לעמיצור עמיצור זה החתן שלנו אבא של מעוז ראפ והוא היה מין מלווה רוחני של היחידה. בקיצור הוא כתב לו שהוא ממש מוטרד ממה שקורה בעם, מהשסעים שיש בעם. אז הוא אמר לו-'אבל אתה בצוות ואתם בצוות מדהים ומאוד מחוברים. והוסיף- אצלנו גם קצת התחילו אמירות וקצת עקיצות בנושא הזה, ואיך כדאי לעשות ובמה לפעול. הוא מאוד מאוד רגיש לעניינים איך בן אדם רגיש בעניינים חברתיים. עכשיו סיפר לנו אבא של אחד החיילים שהוא כל כך אהב לדבר איתו, שעות הוא היה מדבר איתו.

(מה עוד אתה זוכר מעמיחי?

מני: ממש לא עניין אותו סיכות ופוזות אבל לסיכת סוף מסלול הוא חיכה.

רחלי: הכנתי לו כבר מכתב למסע סיכה כי במסע סיכה מקבלים מכתבים מההורים, אז המכתב כבר מוכן.

דובר 2: אני שמעתי שהם הוקפצו מהיחידה, הם סגרו שבת וזה קרה בשבת בבוקר, אז זה עובד ככה שכל פעם יש צוות שסוגר. ובשלב הזה המסלול סוגר והלוחמים יוצאים מי שסיים מסלול. אז הם היו הראשונים שקפצו כי הם היו בבסיס עד שכל הלוחמים הגיעו. אני שמעתי שהם קפצו בלי אפוד קרמי. אני מאמין שזה בגלל שהם צוות במסלול והם מתאמנים הרבה אז הם לא מתאמנים עם כוננות. אז כנראה שלא היה להם בציוד והם היו צריכים לקפוץ מהר אז הם קפצו. חבר שלי מהצוות זה הנהג שיצא איתם כשהוציאו אותם מהבסיס.

[פה דובר 2 מספר על איך הוא מבין איך עמיחי נפל. הוא הציג פה משהו קצת שונה אז הקלדתי גם אותו]

(אני דיברתי עם חבר שלי שהסיע אותם ביחידת ניוד. יצאו לכיוון של כל הבלאגן ואז היו ג'יפים שהגיעו מולם, ג'יפים של מחבלים עם מאגים. כשהנהג קלט שאין להם ברירה הוא פשוט עשה פרסה ואז כל החיילים השתטחו לצדדים וירו עליהם כמה צרורות. שם נראה לי כבר עדני חטף כדורים. זה היה בדרך לכפר עזה. יכול להיות שאני גם טועה. ממה שאני שמעתי מחבר שלי שהסיע אותם. עדני קיבל שני כדורים אחד לרגל ואחד ליד והוא היה גם בלי קרמי. אני שמעתי שעמיחי פינה את עדני לסוואנה ואז גם קיבל כדור.

הבנו שזה היה אחרי לחימה של כמה שעות בכפר עזה ורק אחר כך שהם גם חילצו בסוואנה כמה אנשים מהכפר. מעניין כאילו שזה שתי גרסאות שונות. הבנו שהוא גם גמר שש מחסניות, שהרגו מלא מחבלים. הם הגיעו לכפר עזה בשלוש ורבע והוא אומר שכבר היו שם 230 גופות של מחבלים. (מני: הוא אמר עשרות גופות). לחמו שם בתוך כפר עזה גם דובדבן וגם מגלן.

[שיחה בין רחלי לדובר 2 לא קשורה לעמיחי, 40:00]

הורים: עמיחי היה צריך להגיע מדימונה לקצרין, עברנו כשהוא היה בכיתה י'. החלטנו לנסות שם שנה אחת, ובסוף נשארו שנתיים. עמיחי היה צריך לנסוע שבע שעות נסיעה בכל יום ראשון ולחזור אחרי זה בשישי. התפעלנו ממנו מאוד, כי זו נסיעה שדורשת המון כוחות. גם בשמינית, כשכבר שאר החבר'ה לא היו, הוא הגיע בקביעות.

חבר קרוב מהישיבה, מספר על הקשר שלו עם עמיחי- לעמיחי ולי היה קשר עמוק. החיבור בינינו היה דרך הלימוד. לא דרך המשמעת, לא דרך הציונים. בכלל, עמיחי התחבר לכל הצד הלימודי לא מהבחינה החיצונית שלו, אלא הוא ממש נגע בלימוד, והוא היה נורמלי. אם בדרך כלל אנשים עמוקים הם קצת אאוטסיידרים, כי העומק מטשטש להם את העולם הזה, לעמיחי היה את היכולת לשלב את העומק וגם לחיות. הוא היה חי נורמלי- הוא היה כזה חברמן, חבר של כולם. הוא לא היה איזה מישהו שכל היום יושב לבד בבית המדרש ולא מדבר עם אף אחד. ממש לא. הוא הבין את העולם, חי אותו. זה מיוחד שאדם כזה חי בעולם שלנו. מה שעמוק אצלו היה באמת עמוק ולא מוחצן. הוא לא היה נסחף לא לקצה אחד ולא לקצה שני.

אני זוכר שבתור מחנך, בתור ר"מ, תמיד בישיבות ר"מים בדימונה מתעסקים הרבה במה התפקיד שלנו- ללמד תורה או להאהיב את התורה על התלמידים בגיל הזה, שיעמלו בתורה או שיאהבו את התורה, מסגרת או חיבור נפשי. והוא מבטא בשיר הזה את החיבור הנפשי. זה שיר אהבה גדול. מצד אחד הוא מתייחס לגמרא כמו איזה מישהי שהוא יוצא איתה לדייט. מצד שני זה לא איזה משהו כיפי כזה "שחור לבן", "עמל", "מתיש אותו".

דובר 3 [לא ברור מי זה]: היה לו הרבה בירור כזה מול התורה, מול העונג שבתורה והעמל שבתורה. כל הזמן היה ברור לו שיש חוץ ופנים. הוא לא נתן לעצמו ללמוד כי כולם לומדים או כי צריך ללמוד. הוא יצר את זה בעצמו, והתורה הייתה מבחינתו בניין עצמי ועצמאי.

מני: בשום דבר הוא לא היה נשאר וכפוף ל'מה צריך' לעשות. בשולחן שבת תמיד כשעשינו דיונים הוא תמיד היה מאתגר אותנו. ככה גם היה כשהוא נכנס להדרכה. אני לא חושב שהוא חשב ככה לעומק. כאילו הוא היה תמיד חברי והחניכים שלנו תמיד היו קשורים אליו. כל החניכים באו להלוויה… חניך שלו אמר לאחותו רחלי, שהוא לא יודע איך הוא מקבל החלטות בחיים עכשיו, כי עד היום עמיח היה זה שעזר לו לקבל החלטות.

דובר 3: רואים ממש איך הוא יודע לקלוט את הבנאדם. היו לו גם מלא ציטוטים טובים כאלה.

מני: כן, בשולחן שבת כשהיתה אווירה עצובה כזאת הוא היה מביא איזה משפט. "עולם הקרח" ודברים כאלה, "אחד אחד".

דובר 1: אני זוכר שהוא התייעץ איתי אם להיכנס להדרכה.

הצוות מספר

בס"ד

תמלול הקלטה הצוות מספר (התחלה עד 27:40)

——————–

אני אהרונסברג.
אני אספר על השיחה האחרונה שלי, היינו במטבח ביחד. חתכנו תפוחי אדמה איזה שלוש שעות. ובשיחה האחרונה שלי איתו כמו הרבה שיחות שלי איתו התייעצתי איתו. הייתי מתייעץ עם ונינו על הרבה דברים. וכרגיל הגענו לשיחות רוחניות, על נפש, ומן הסתם הוא שאב אותי אליה. ובשיחה האחרונה שלי דיברתי איתו על שלמות עצמית. ההרגשה שלך להיות שלם עם עצמך והוא הסביר לי הרבה מאז שהתחלנו לנהל את השיחות האלה על התהליך שהוא עבר וכל מה שהוא למד ממנו.
התהליך של חיבור אל עצמך והבנה עצמית ואיך תמיד לבנות את עצמך לכיוון השלמות העצמית שהוא הבין שהוא אף פעם לא יכול להגיע אליה. כרגיל כמו כל השיחות שלו הרגשתי ממש שליו אחר כך. הוא ידע מאוד להרגיע ומאוד לגרום לך להרגיש מובן.

-הוא אמר אני רוצה להגיע למצב שאני רוצה ולא מרצה. העבודה האישית שלו שאני רוצה שלא יסלילו את מי שאני

—————-

אני מתן הלר, עד אתמול מ"פ של הפלוגה ארבעה חודשים.
מה שאותי תפס בעמיחי זה החיוך ואיך שהוא עשה את הדברים.
אני אספר על שבוע אחד, היה שבוע שנקרא מסכם לוחמות. שבוע כזה ארוך, אינטנסיבי, שכל לילה בעצם מתרגלים במקום אחר. ואני ואז גם גביש שהיה סמ"פ, בחנו תמיד את שני הצוותים, את צוות עדני ואת צוות יזי. ותמיד שראינו את הצוות אז תמיד, עוד פעם, יש פעם רואים לוחם שנראה יותר טוב, לוחם שנראה פחות טוב, ואני זוכר שתמיד אני וגביש אמרנו אחד לשני, אין ונינו תמיד מחייך, תמיד נראה טוב. היו את האלה שנראים עכשיו סובלים והיו את האלה שאין להם כוח לתרגיל הזה. אבל תמיד שתפסנו אותו אז תמיד הוא היה נראה טוב, תמיד עושה את התפקיד שלו כמו שצריך, ואותי זה מאוד תפס בשבוע הזה. בסוף הוא סיים את השבוע הזה מצטיין צוותי.
ומה שאני הכי זוכר זה כל החיוך שלו, שתמיד שאני רואה אותו הוא תמיד עושה את הדברים בשמחה.

——-

אני מעיין שלום.

איך שאני ראיתי את ונינו, זה שני עולמות.

העולם הזה של הצחוקים והשטויות והחיקויים. שבאמת היינו מריצים אלף בדיחות, אלף חיקויים על כל.
אז גם בעולם הזה, וגם בעולם היותר מקצועי, חוויתי את המקצועיות שלו, הנחישות שלו. הוא היה איתי באלונקה תמיד. היינו אלונקה שהייתה די גבוהה לאורך כל המסלול. אז הוא היה תמיד איתנו באלונקה.

זכור לי איזה בלת"מ אחד שהתחלנו די למטה מאחורה ועקפנו בסוף מלא אלונקות. שם באמת זכור לי באמת הנחישות שלו, הוא זה שהרים את האלונקה, הוא זה שדחף אותה.

—–

אני נדב מעוז.

דבר ראשון, שני הדברים שהכי בולטים לי ממנו. אחד זה, הייתי מדבר איתו הרבה, בסופו של דבר היה לנו הרבה דמיון אחד עם השני ובאמת בשבתות האחרונות היינו מדברים שעות. היינו באים לשמירות אחד של השני. ובאמת הוא בעיקר היה מייעץ לי, אני הייתי בעיקר מקשיב.
עוד משהו שמאוד בולט בו, תמיד זה היה לי בהתחלה נראה מוגזם איך שהוא מדבר, הייתי בטוח שהוא באמת מגזים. ומתישהו קלטתי שבאמת אין לו קטנות, אין לו את הרגעים הקטנים האלה. באמת יש לו מבט רחב ותמיד היה בזה גדולת. הוא אף פעם לא היה באיזה יחס של ויתור עצמי כלפי עצמו. זה תמיד התבטא היה לו תמיד לו ולעדני דיון האם זה חשוב תחרות או לא חשוב תחרות. ומתישהו אמרתי גם לו וגם לעדני, שפשוט ונינו זה באמת מקרה מיוחד, הוא באמת לא צריך את התחרות בשביל לדרוש מעצמו. אנשים אחרים אולי צריכים את זה אבל הוא באמת לא היה צריך את זה. ותמיד זה היה דיון קבוע בינהם שלפי דעתי מבטא גם את המיוחדות שבו.
——-

אני איתי גרינבאום. גרייני הוא קרא לי.

אם יש משהו אחד שזכור לי ממש ממש טוב, זה שהייתה לו נורא פרספקטיבה מיוחדת להסתכל על דברים. היינו מדברים הרבה פעמים ברומו של עולם, הייתי מציג לו כל מיני דילמות או דברים שהעסיקו אותי והוא היה מסתכל עליי ומציג את זה בצורה הרבה יותר פשוטה ממה שזה. הייתי מסתבך עם עצמי על כל מיני דברים והוא היה מסתכל על זה ואומר אני לא מבין למה זה ככה, זה הרבה יותר פשוט מזה.

גם היינו חולקים הרבה ספרים.

נקודה ממש ממש בולטת בונינו שלמדתי ממנו המון המון עליה לאורך כל המסלול, זה הכי פשוט שיש- פשוט הילד שבו. פשוט השילוב הזה בין להיות האדם הכי בוגר בצוות בפער, הכי עמוק שהכרתי, הכי ערכי שהכרתי, הכי עוצמתי, לבין הכי ילד שיש. לבין להגיע הביתה לקחת את הטרקטורון ולטייל בטרקטורון, לבין הסנפלינג, הסיפורים המצחיקים מהחברים שלו, הבדיחות הכי גרועות שיש, של סבא זקן, ולפעמים גם בדיחות שהחילונים צוחקים מהם. הוא ידע לשחק על הגבול הדק ולדבר לכולם.
אני למדתי ממנו המון על לחיות ולהיות ילד כל החיים.

——

אני אריאל בכר.

אני אגיד כמה נקודות על ונינו.

הוא תמיד היה בן אדם שהיה לו כבוד, הוא היה בן אדם מאוד שליו, מאוד רגוע. אני אגיד שכל המסלול תמיד שהיו שיחות, דברים שהיו מדברים ותמיד חיכיתי לשמוע אותו. תמיד שהוא היה מדבר היה משהו שלא חשבתי עליו, תמיד חיכיתי לשמוע את הדעה שלו. הייתה לו נקודת מבט אחרת על כל מיני דברים, זה היה מדהים לראות את זה. חבר טוב.

—-

אני סולומון מראדה.

על ונינו מה שעלה לי זה תמיד בימי שישי היה מעגל שדני היה עושה והיה מישהו שצריך לבוא לדבר. אין פעם אחת שונינו לא היה עולה לדבר על השבוע. אם זה על פרשת שבוע או איזה מוסר השכל שעלה לו. תמיד הוא היה מלמד אותנו ביום שישי הזה הוא היה מלמד אותנו וגם הוא היה חי חינוך אז הוא היה מלמד עוד יותר, אבל זה משהו שזכור לי מאוד ממנו.

סיפרו עליו לפני, אבל גם שהוא לא היה מוותר לעצמו, הוא אהב לקבל תפקידים והוא היה עושה אותם מאה אחוז ולא היה מוותר על שום דבר קטן.

—–

אני דניאל גלסטיאן.

ונינו היה בטירונות לדעתי אולי בין החברים היחידים שלי, שבאמת אהבתי. ישנתי לידו והוא נורא סיקרן אותי תמיד, תמיד נורא סיקרן אותי לדעת מה הוא מרגיש. גם כי הוא היה נורא שקט, וגם כי כל שיחה שלי איתו תמיד הייתה נורא עמוקה. תמיד הצלחנו להגיע איכשהו לאיזשהו עומק. אהבתי להקשיב למה שיש לו להגיד.

אני זוכר שהייתה לי איזה שיחה איתו פעם, שאלתי אותו איך אני יכול להיות בן אדם טוב יותר. ואז הוא אמר לי שיש לו ספר בדיוק בשביל זה, ונתן לי ספר שנקרא 'תיקן מידות'. ואני הייתי ישן מתחתיו והייתי קורא את זה בסופש"ים והוא היה מבסוט. הוא היה מבסוט. היה הולך מבסוט, היה נהנה מזה. אמר וואי איזה יופי איזה עמוד אתה וזה? אני הייתי נורא בתוך הלקרוא והוא היה קוטע אותי, הוא היה מבסוט. הוא היה מספר לי על הדרך בדיחה מזה לא מצחיקה. תמיד אמרתי לו שהוא צריך להפסיק עם זה.

כשחזרנו הייתי נורא עצוב כי הפעם האחרונה ששמתי את הספר היה על המיטה ואז כשחזרתי הספר לא היה. ואז גיליתי שזה פה אז לפחות אני שמח שזה לא נאבד.

—–

אני גלעד חזי.

מה שתמיד נתפס אצלי זה היה החיוך שלו. בכל מקום ובכל זמן הוא היה מחייך. וכל פעם שאני הייתי שחור לאיזה בלת"מ שהולכים לעשות הייתי בא אליו והוא היה פשוט מחייך ועוזר לי עם הכל. זה תמיד הרים אותי ואת כל הצות. זה ממש עזר לי.

ועוד דבר, הוא היה מקצוען, בכל דבר שהוא עשה הוא היה הכי טוב. לדוגמא היינו בתצפית ביחד ובהתחלה הוא לא באמת רצה להיות תצפיתן, הוא כבר עשה את הניוד אז לא עניין אותו ממש. והוא הגיע לשמה ופשוט הוא היה מצטיין קורס, הוא היה הכי טוב. ואני למדתי הרבה ממנו.

—–

אני רועי גביש, סמ"פ של הפלוגה עד לפני שלושה שבועות (מאז אני מפק"צ של הצוות).
לא היה לי המון ממשק עם ונינו אבל מאוד זכור לי השבוע מסכם לוחמות, שהוא שבוע דגל כזה מבחינתנו. לבחון את היכולות של הצוות. בסוף עמיחי סיים אותו כמצטיין, לא סתם, כי הוא היה באמת בולט לחיוב. פשוט בחיוך ענק. ליוויתי את הצוות באיזה לילה שמה באמצע השבוע ופשוט בלט מתוך זה בחיוך גדול ועצם זה מראה המון על האישיות והחוסן הנפשי.

בשבת אחת, שבת לפני המסכם, סגרנו. גם אני סגרתי עם הפלוגה שבת ולפני הסעודה בערב שבת אז היה דבר תורה של ונינו. ואני לא זוכר מה בדיוק הוא אמר אבל אני זוכר שמאוד מאוד התפעלתי. דבר תורה זה תמיד מגיע איזה דתי שקצת מתבייש ,אומר איזה כמה מילים חצי קשורות וחצי מנסה.. ושם זה היה מילים מילים.

ואני מסתכל אחורה ואני רואה שמלא אנשים באו להקשיב מהצוות השני והם אומרים כן כן תמיד כשונינו מדבר אנחנו באים.

–

אני רון אורן.

אני אנצל את זה ורוצה לומר הודעה שהוא כתב לי ונראה לי זה העיד על הכל. זה היה שבוע שסגרנו את יום כיפור ואז היה את האירועים שהיו למחרת בתל אביב. ואני וונינו נורא שונים בדעות שלנו בנושאים האלה. אני בא מבית חילוני לגמרי ואיכשהו נוצר דיון שיכול להיות שהוא היה דיון לא טוב. איכשהו הגענו לדבר על זה גם ברמה צוותית. אני נורא הצגתי את הצד של החילונים, של תל אביב. והוא נורא לקח את זה באופן אישי.
ואחר כך כשיצאנו הביתה ממש ביום שיש, בבוקר כשהגענו אז הוא שלח לי את ההודעה הזאתי. שלחתי את זה לאבא שלי עוד באותו יום, אמרתי לו תשמע איזה בן אדם יש לי בצוות. פה בצוות אני לא יודע אם כולם מכירים אבל הוא כתב לי:

"אח אשמח לכתוב לך עכשיו לפני שיגדל 'הפיל בחדר'.

אני אגיד שאחרי האירוע בדיזינגוף הייתי בסוג של סערת רגשות. ואחרי שאמרת שאתה מבין את האנשים האלה ושאמרת את הצד שלהם בלהט בפתחש אני מאוד התאכזבתי והרגשתי פגוע.

לאחר מחשבה אני רוצה להגיד שאמנם אני לא מבין אותך אבל אתה חשוב לי. מאוד. אנחנו בקשר טוב ואני אוהב אותך ולומד ממך המון. ואני לא רוצה שנרגיש שיש איזו חציצה של דעות ביננו.

אז אמנם קשה לי להבין אותך לפעמים אבל תדע שמאוד חשוב לי שזה לא ישפיע על החברות.

אוהב אותך אח יקר."

זה ממש ההודעה האחרונה שלי ממנו. בשבילי זה הכי עמיחי שיש. זה הכי מעיד על האופי שלו, על הגדלות שלו ועל איך הוא רואה את הצד השני.

-(אבא:) מאוד כאב לו המקום הזה, הוא ממש היה אפילו היה מתייעץ על זה. כאב לו הניתוק הזה כי כל הזמן אמרתי לו אתם כאלה מדהימים ביחד וזה ואז הוא אמר לי בזמן האחרון טיפה פחות. היה חשוב לו שזה לא יעכיר ולא יפריע לקשר. שעדיין תישאר האחדות בינכם.

—

מוריאל קראווני.

באמת יש כל כך הרבה מה לדבר, מה לספר. ונינו באמת אור גדול, אור גדול שמשפיע עלינו גם עכשיו. גם השפיע עלינו במסלול, וגם עכשיו. זה משהו שישפיע לתמיד.

היום בדיעבד אני יודע להגיד שהיינו קטנים, בחברה של הציבור הדתי, אז גדלנו על כל מיני אנשים גדולים. כל מיני דמויות שהלכנו לאורם. ובאמת אני מבין שהאנשים האלה היו איתי בצוות, הדמויות האלה היו איתי בצוות. זה עמיחי, זה גואטה, זה עדני. זה אנשים שבאמת אתה מסתכל עליהם בהערצה מוחלטת.

עמיחי באמת מהיום הראשון בטירונות, כבר היה לנו את המכנה המשותף ששנינו מכירים את ניסים, שכן של ניסים, היית מתפלל אצלנו בבית כנסת. ישר היה לנו איזה חיבור ראשוני כזה והוא היה סוג של אבא כזה של הצוות, סבא היו אומרים גם אפילו. (מה הייתם קוראים לו ככה? סבא, כן הוא היה כל כך זקן:)

אני נזכר בכל מיני סיטואציות שפשוט היה אכפת לו, אכפת לו מכל כך הרבה דברים. בין אם זה במשפחה, לצאת לאותה שבת שעשיתם המשפחה בירושלים. ואם זה בטירונות פעם אחת, שהיינו בהר הרצל והוא היה צריך להגיע בכלל לחברון, היה לכם גם איזה אירוע שמה והוא איחר את הטרמפ. כל כך הרבה סיטואציות שפשוט היה אכפת לו. מכל אחד, מכל בן אדם, לא משנה איזה דעה הוא חושב.

וגם באירוע של דיזינגוף, אני זוכר כי זה היה אירוע בצוות. אני והוא גם באותו ראש, אותה דעה, ובאמת זה היה איזה אירוע כזה שהייתה איזה סערה בצוות אחרי השיחת צוות הזאת. וראו כמה הוא לוקח את זה למקום נורא אכפתי. זה ממש בוער בו, זה אכפת לו.

זכינו גם ביום כיפור להיות חזנים ביחד. פעם אחת אני הייתי חזן והוא היה הסומך ופעם אחת הוא היה חזן ואני הייתי הסומך. באמת רגע מאוד גדול, מאוד מרגש. לזכות לעמוד לידו על הדוכן בתפילה של יום כיפור עם כל העוצמות שלה. זכות מאוד גדולה.

ושבתות שהיינו הולכים ומתארחים במשואות יצחק. הייתי לוקח אותו תמיד כפרטנר ומתארחים אצל משפחות ומדברים. וגם באיזה שהוא מקום, אני היה לי מאוד כיף לסגור שבתות, היה לי גם מאוד נוח כי ידידיה וגואטה היה הרבה פעמים שהיו יוצאים שבת, ואז קצת המניין הדתי בצוות היה חסר, הרגישו אותם שחסר. ואז מה שתפס אותי בשבתות האלה זה עמיחי. שיש מישהו ללכת אחר כך ללמוד איתו בבית כנסת, ומישהו ללכת להתפלל איתו במשואות יצחק. או שמגיעים אצלנו תמיד לשבתות איזה מישהו רוחני, או רב מבחוץ אז הרגשתי שלא צריך את הרב, יש את ונינו, שיתן לנו את השקט הנפשי הזה של השבת, להרגיש אותה באמת.

היינו ביחד גם באלונקות. במסע אלונקות האחרון, מאז שהוא חזר מהניוד, היינו תמיד צמד קבוע באלונקה. ובאמת במסע האחרון אתמול הרגשתי את החוסר הזה. היה לי קשה לעשות את המסע הזה כי אני פשוט רגיל שונינו לידי. שהוא צועק לי יאללה חילוף, והוא לוקח את ה40 שניות בסטופר.

במורחקה גם, פשוט העוצמות שלו זה מטורף כמה שהם באו לידי ביטוי. הוא פשוט לא הסכים שנחשוב על דברים רעים. הוא אמר נחשוב רק על דברים טובים ויהיה טוב. תמיד אופטימיות. גם מעיין נגע בזה, גם במסע באחורי. היינו אלונקה כזה אחרונה וזה היה תחרות והוא לא התרכז בתחרות, הוא התרכז באיך אנחנו בתוך האלונקה עושים את זה בצורה הטובה ביותר. איך אנחנו דוחפים. והתחלנו איזה שיטות, ובאמת רק האופטימיות והמילים הטובות שהוא כל הזמן זרק עלינו זה מה שהטיס את האלונקה קדימה. באמת אני מרגיש את החוסר הזה. חוסר שאני מרגיש אותו ביום-יום שלי. אבל אני יודע שיש אנשים שצריכים חיים שלמים בשביל לחיות, ויש את עמיחי שהוא תימצת את כל החיים השלמים האלה ל22 שנה. שפשוט עשה את העבודה שלו, אין לו מה לבזבז פה את הזמן, קוראים לו למעלה, צריכים אותו. ואני יודע שהדמות שלו והאישיות שלו, אותי לפחות, ואולי גם את כל הצוות, ואולי אפילו מעגלים רחבים יותר, תלווה אותנו עד הסוף, לילדים, לנכדים. הדמות שלו תלך לאורנו

קוראים לי בן מנדרסקי

ההודעה האחרונה של ונינו אליי- 'אתה רוצה שאני אחליף אותך בשמירה?' זה קלאסי ונינו.

השמירה שלי נפלה על זמן ביקור חילונים. יש מצב שזה פגע לו בזמן תפילה במשואות יצחק, אבל הוא שם אותי לפניו. זה הכי ברור מאליו שהוא יתן לעצמו את הפחות טוב כדי שלאחרים יהיה יותר טוב.

פעם אחת הייתה תחרות והצוות שלנו הפסיד. פתאום אני רואה את ונינו מחייך, ואומר 'כל הכבוד'. מסתכל עליו ואומר לו- 'איך אתה יכול? הרגע הפסדנו'. מאז הבנתי. הוא קרן אור גם ברגעים שאפשר לאבד את זה. דווקא ברגע שהרבה מתעצבנים הוא דווקא זה שיכניס נקודת אור.

חשוב להוסיף על הלוחם שהוא היה. לוחם מדהים. לפני מסדרי ציוד ביום חמישי יש איזה מפקד ציוד למפק"צ- לפני שיוצאים הביתה או שנשארים שבת מראים לו שכל הציוד עומד אחרי השבוע, עוברים על כל הציוד, בודקים את השפצורים שכל מה שצריך במדוייק. והיה לי איזה שעתיים- שלוש במקרה הכי גרוע לעבוד על זה ובמקרים הטובים הרבה יותר. ונינו תמיד היה אומר- למה צריך כ"כ הרבה זמן? ללוחם טוב אומרים שהמסדר עוד רבע שעה אז המסדר עוד רבע שעה. לא צריך שיגידו לו 'יש לך מסדר עוד איזה שעתיים' כי הוא כל הזמן בודק את הציוד שלו בכל מקרה. ואצל ונינו, באמת כשהיו אומרים לנו שעתיים לעבוד על הציוד, רבע שעה הוא היה פורש ושלושת רבעי שעה עוזר לאחרים. כי כשהיה לו זמן פנוי הוא היה דואג לדברים האלה ולא מתעסק בדברים אחרים.

אני אוריאל גססה

אפשר להגיד עליו שהוא הבן אדם הכי טוב שהכרתי. מאה אחוז כוונות טובות. פעם הוא היה מ"כ שלי מ"כ ב' ולקרב שהוא יצא בתור תצפיתן כשהוא רצה להיות קצינים וזה פחות התאים לו, כי הוא רצה את תפקיד הפיקוד. אז הוא הגיע לתצפיתן חוד, ואני לפני חצי שנה נכנסתי גם לחוליה שלו. הייתי סוג של מפקד חוליה של החוליה שלו. צוות ברזל של ונינו. אם אמרתי לו משהו, הוא בחיים לא גרם לי להרגיש כאילו הוא מעליי. היה לו מבט פנימי. בין אם בפתיחת שטח, שהכי סמכנו עליו בעולם. הוא היה תצפיתן חוד, תצפיתן כתף. בכל דבר בלחימה הוא היה הכי מקצוען שיש. היינו הולכים בשני תורים ומדברים על החיים. הוא פתח איתי על הכל והיו לי המון התייעצויות איתו.

תמיד הוא היה שולח לי הודעות- 'איך הלך השבוע?' בסוף שבוע היה שולח 'שבוע טוב' ושאל מה שלומי. בסוף מסלול רציתי לעשות טיול מסלול, והוא היחיד שרצה ועשה איתי את זה. תמיד הוא קרא לי ולסלי לעשות בקצרין טרקטורונים איתו. היה בינינו הרבה סתלבט כי הוא היה מתבלבל ביני לבין סלי. מאיזה שיחה סיכמנו שכשהוא מתבלבל בינינו הוא חייב לנו פחית. וזה יצא די הרבה. היינו מתגלגלים מצחוק.

אני דורון.

ונינו היה איתי ארבעה חודשים בחדר וחודשיים יצא לי להכיר אותו בניוד. יצאתי לקורס חובשים אז פחות הייתי מחובר לחבר'ה הדתיים. הייתה לי תקופה יחסית קשה בניוד, לא אהבתי את ההתנהלות שם וכל פעם התייעצתי איתו מה לעשות וידעתי שהמילה שלו היא המילה הכי טובה שאני יכול לשמוע באותו רגע.

באחת הפעמים אמרתי לו שאני רוצה לעזוב והוא אמר לי -'אין מצב ,תישאר. אבל תברר מה שיעשה לך טוב.' ואז החלטתי לעזוב, ושאלתי אותו כל שבוע איך הוא ואיך הולך לו. אני זוכר שהיה בלת"ם, והוא הגיע לצוות בערב ואז ישר בא אלי ושאל אותי מה איתי ואיך היה ואיך לחזור לצוות. הוא רצה תמיד להיות מצוין במה שהוא עושה. אמרתי לו שיהיה לו מאוד קל להגיע לצוות, כי הוא מי שהוא וזה הכי טוב.

בארבעת החודשים האחרונים שהייתי איתו בחדר, נורא שמחתי שהוא איתי. באותו הזמן, הייתה את הסערה סביב יום כיפור בתל אביב. בסביבות יום כיפור נכנסתי לחדר וראיתי אותו לבד בוכה. ממש בוכה. הרגעתי אותו ואמרתי לו שהכל בסדר, וזה היה מדהים לראות איך אכפת לו מעם ישראל וכמה השסעים משפיעים עליו.

אני רוברט גולדי

זה היה בערב יום כיפור. שבוע לפני כן הייתה לי איזושהי דילמה עם עצמי. רציתי לדבר עם עדני לגבי הפציעה שלי שעשתה לי לא טוב וממש הפריעה לי, ולא כל כך ידעתי איך לגשת לעדני, כי זה מסלול ואתה לא רוצה להתבכיין ולא רוצה לצאת ילד כאפות. רציתי לדבר עם אפיקו והוא אמר לי- 'לך דבר עם ונינו.' הלכתי אליו, הוא קרא איזה ספר והסברתי לו את הסיטואציה ושאלתי אותו מה הוא חושב על זה. הוא דיבר איתי והסביר לי מה נקודת המבט שלו על דברים כאלה, איך להגיד את זה, באיזה נוסח ובאיזה צורה. ממש היה לו אכפת מה אני מרגיש. הוא באמת רצה לעזור לי בכל דרך אפשרית. כאילו הוא איזה מטפל שלי.

אחרי יום כיפור עדכנתי את ונינו שאני אדבר עם עדני. ונינו היה חופר לי על בסיס יומיומי, כל פעם בודק אם דיברתי איתו ומה הוא אמר. אחרי שדיברתי עם עדני והוא קיבל את זה והסכים לטפל בזה, באתי לונינו וסיפרתי לו. הוא ממש התרגש בשבילי, ואמר לי 'איזה יופי' . שם הבנתי על נקודות מבט צרה וילדותית בחיים לעומת נקודת מבט גדולה. הוא ממש פתח לי את העיניים.

אופיר שיטרית

עמיחי היה חבר אמת. עמיחי הראה את האפיק האמיתי. תמיד היה אוזן קשבת. תמיד נגע בנקודות הנכונות כדי להרים את הבן אדם. הבדיחות קרש שלו בלילה הן אלה שהרימו את כולם.

כשהייתי אותו בטירונות לא ממש הכרתי אותו, אבל כשסיימנו את הגיבוש ופתאום ראיתי מישהו שנכנס עם מעטפה ,וזה אומר שמישהו התקבל לאנשהו מהגיבוש. ואז ראיתי אותו אותו רץ בדיונות. שאלתי אותו מה השם שלו והוא אומר- 'עמיחי ונינו', ואז אני אומר לו- 'ואנונו?' ואז הוא אומר לי, 'עזוב לא נדבר על זה.'

כל הזמן היינו שרים פיוטים ביחד ובכללי. באותו יום חמישי אני התחלתי את המסע ובאמצע המסע קיבלתי זעזוע מוח. איבדתי הכרה ופינו אותי לבית חולים. ביום שישי הוא התקשר אלי ושאל אותי- 'מה איתך? איך איך אתה מרגיש? וואלה מתגעגעים אליך, מקווה שאתה מרגיש טוב, דבר איתי.'

חוץ מזה, כשהוא היה בניוד כל יום שישי היינו מרימים טלפון אחד לשני והיינו מדברים.

אני יצחק גורדציקי

אני הכרתי את ונינו לפני השירות. היה לנו שאלון סיווג ביחד, בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא שאל אותי- 'מה, למה אתה פה?' ואני לא רציתי להגיד לו, אז אמרתי לו- 'סתם'. שאלתי אותו גם מה הוא עושה פה והוא אמר שיש לו שאלון סיווג למגלן. דיברנו שם ולא אמרתי לו שאני גם התקבלתי למגלן, אבל בפנים שמחתי שיש סיכוי שהבחור הזה יהיה איתי בצוות.

אני באמת חושב שונינו הוא סוג של צדיק נסתר שהיה איתנו בצוות. כל מה שהוא אמר, כל מה שהוא עשה- הוא כיוון לזה שהוא לא יפגע בטעות. באמת זה היה חשוב לו.

ונינו תמיד ידע לתת את המילה הנכונה, את העצה. בהתחלה היה לי קשה לדבר על דברים שקשים לי. ואחרי שקיבלתי את התפקיד שלי היה לי גם קשה. הוא הגיע, הקשיב לי ואמר לי שהוא מבין שזה קשה ונתן לי עצות. גם בעניין הדת הייתי בשלב קשה. כן שמרתי על הדברים הבסיסים, שבת וכאלה, אבל כל השאר היו דברים שיותר קשים לי. היה לו חשוב שאני אצליח, גם אם לא הייתי מתעורר לתפילות בשבת, ישר אחרי שחרית הוא היה תמיד מגיע ומנסה ואומר לי 'יצחק, יש תפילה'. וזה היה בכל פעם. למרות שכבר היה מובן שאני כנראה לא אקום, הוא היה מגיע ומנסה. לפני שבועות הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אלבש כיפה ויש לו כיפה בבית. אמרתי לו שלא צריך ואם אני ארצה אני אשים. לפני שיצאנו הביתה הוא קורא לי -'בוא רגע' וקורץ. הוא נכנס איתי לחדר, הוציא שקית עם כיפה קטנה ואומר לי 'קח, לכבוד החג. חג שמח', וקורץ לי.

מסתבר שביציאה שיצאנו כל הצוות לשוק הוא הלך לאיזה חבר וקנה במיוחד בשבילי את הכיפה הזאת.

תמיד הוא דחף קדימה. הוא אהב לעבוד רגוע ולא ברעש. עד הרגע האחרון. גם בסוואנה, כולם עשו בלאגן ורעש והוא אמר ח'ברה, סתמו ת'פה, חייבים לפנות.'

כשעשינו את המסע עם הסיכה דמיינתי איתו באלונקה לידי. הייתי איתו בסוואנה שהוא נפל. הוא ישב בכיסא שמולי. זה היה או הוא או אני. יש לי את הכיפה שהוא נפל איתה. אתמול במסע לבשתי אותה.

אני קנתי (לא הבנתי את השם):

פעם באתי לקצרין, לטייל. הוא שאל אותי לאן אני רוצה להגיע וסיפרתי לו שיש לי משהו בהר בנטל. היה קריר והוא אומר לי 'זה רחוק, אתה יודע?', אמרתי לו 'בסדר'. התחלנו לנסוע, נסענו לכל מיני מעיינות ובאיזשהוא שלב התחיל להיגמר לי הדלק ולא רציתי להגיד לו שנגמר לי הדלק. אמרתי לו שאני קצר בזמנים, אז נסתובב, והוא אומר לי- 'לא חייבים להגיע להר, אתה בקשת'. המשכנו לנסוע ורק אז אמרתי לו שאני על הקו האחרון של הדלק. איכשהו זה החזיק. לא יודע איך זה קרה. איכשהו איתו הצלחנו להגיע לכל מקום.

בס"ד

יואב אביתר:

לי קוראים יואב אביתר. הוא היה קורא לי "יואב".

היה לי את הזכות להיות איתו בגיבוש מטכ"ל ביחד.

רגע אחד שזכור לי מהגיבוש, שהוא מאוד אינטנסיבי, אבל פה ושם יש הפסקות ומדברים קצת עם האנשים. יצא לי לדבר עם 'מספר '16, ואחרי בערך חמש דקות של שיחה הבנתי שהוא מכניס הרבה צבע, מספר 16 הזה. הוא אמר לי שהוא חושב שהלך לו לא משהו באחד התרגילים שעשו, באקטים. ובסוף השיחה הוא פתאום אמר, 'לא נורא, אני בסדר. איפה שה' מכוון אותי אז שם אני אהיה, ואיפה שצריך אותי, אז שם אני אהיה. זה באמת לטובה'.

אופן ההסתכלות שלו על הדברים ואיך שהוא ביטא את עצמו, הטון שבו הוא דיבר בו, זה משהו שתפס אותי. זה נתן לי כוח להמשיך בגיבוש, המחשבות ממנו. לקחתי את זה איתי אחרי זה, גם בסוף הגיבוש, גם כשקיבלתי את התוצאה שלא עברתי, זה ממש השפיע עליי.

ביום הגיוס, פגשתי אותו שוב ומאוד שמחתי לראות אותו, היינו ביחד ב'טרום' אפילו באותה פלוגה. היינו מתאמנים כל יום כי ידענו ששנינו כבר מתכוננים להתחלה, לפגוש את כל החבר'ה בפלוגה של מגלן.

לאורך כל הדרך, גם כשהוא יצא לניוד, הוא היה כותב לי כל שישי, וגם מבלי שהוא אמר את זה, הרגשתי כמה חשוב לו לשמור על קשר. וחשוב לו להיות מחובר לחבר'ה. וגם כמה שזה לא פשוט.

אני אומנם חילוני אבל מבחינתי הוא היה כמו רב, מבחינת עוצמות הנפש שלו.

ידוע לי שלרב באים בשביל עצות על החיים והכוונה. ואני, אם הייתי צריך הכוונה כלשהי, זה היה באמת דוך לונינו. לא הייתה שאלה. הייתי יוצא מחוזק, כל פעם שהייתי צריך עזרה- משהו ברוח שלו, בשקט הנפשי ובצלילות המחשבה, האופן שהוא הסתכל על סיטואציות, נתן לי את ההכוונה הנכונה.

בכל ימי שישי, היינו מחכים, כל הצוות, לדברים של ונינו. הוא היה נותן את פרשת השבוע ומרחיב, ומחבר גם לחבר'ה החילונים. זה היה חלק בלתי נפרד מסעודות שבת בשישי בערב.

אני וויס,

אני בעיקר לוקח מונינו את החיוך שלו.

הוא תמיד חייך. איכשהו לכל סיטואציה הוא הצליח להכניס את הילד שבו. את החיוך שלו עם הלשון בחוץ, ותמיד הוא היה צוחק מכל דבר.

יש שיח חילונים, ויש שיח דתיים. והוא איכשהו תמיד היה מצליח לצחוק עם כולם ולגעת גם בשיח שלנו בדרך שלו.

פעם אחת היה לנו מסדר ציוד. שם פותחים את הווסט ומוציאים ממנו את כל הציוד. באותו מסדר, הייתי צריך ללכת באמצע.

כשחזרתי, ראיתי שהציוד שלי לא שם. נכנסתי לחדר ושאלתי אם מישהו ראה את הציוד שלי. וונינו אמר לי שהוא שם לי את הציוד בתיק של הווסט.

הלכתי לתיק, פתחתי אותו וציפיתי לראות את הווסט פשוט מונח שם ואת כל הדברים זרוקים בתוך התיק. אבל לא. ראיתי שהוא הכניס לי את כל הדברים לתוך הווסט. קשר את הכל, שיפצר את הכל. לא משנה ששום דבר לא היה במקום הנכון, כי לא היה לו איך לדעת, אבל מבלי שביקשתי ממנו ובלי התחשבנות, הוא פשוט ראה לנכון לסדר לי את זה בדיוק כמו שאני הייתי מסדר אם הייתי שם.

באותו רגע הבנתי שיש פה משהו מיוחד.

אני מתניה ברמן.

ונינו בשבילי בדיעבד, היה מעין עוגן כזה. עוגן לא זז.

הייתה לי תקופה קשה קצת מבחינה דתית, הייתי פה שם, שם פה. ובערבי שבת, הוא תמיד היה מושיט לי יד לבוא לרקוד. אני קצת סנוב בקטעים האלה, אבל תמיד כשהייתי רואה אותו רוקד, הייתי עושה ככה עם הראש ונכנס למעגל.

מבאס לסגור את החגים, במיוחד ביום כיפור. אבל וונינו הפך לי את זה לחוויה עצומה, והתחברתי מחדש לשורשים הרבה בזכותו.

אני גיא לַחַנָה. הוא קרא לי לַחְנֶה.

לא קלטתי שזה היה ברמה כזו נרחבת אבל ונינו באמת היה המנטור שלי. כל פעם שהייתי מרגיש שאני מוצף מוצף מוצף וזהו, שאני כבר לא יודע מה לעשות, הייתי הולך אליו והוא היה יודע לפשט לי את הדברים והכל פתאום היה נראה לי כל כך ברור וכל כך מסודר. הוא היה קצת כמו סבא שלנו, תמיד היינו קצת צוחקים עליו על זה.

היינו סתם הולכים בשקט, פתאום הוא היה דופק "אני הוא יאהו מלך הסלע" ואני הייתי מת מצחוק מזה.

הוא כל הזמן היה עושה את זה. פעם אחת זה עניין אותי, אז שאלתי אותו- 'תגיד, מה זה הדבר הזה?' והוא אומר- 'אני יושב עם אחיינית שלי הקטנה ואני נשאב לתוכנית ואני לא שם לב שהיא כבר לא לידי' הוא היה רואה איתה סדרות של ילדים.

הוא באמת היה קצת ילד.

הוא הבטיח לי שאני אבוא אליו לקצרין והוא יעשה לי סיבוב על הטרקטורון. קצת פחדתי כי שמעתי שפעם הוא נכנס לשטח אש מול טנקים עם הטרקטורון שלו. והוא מספר את זה כאילו זה סבבה- 'כן, ראיתי טנקים. הכל טוב, כמעט ירו עליי'.

ובכללי, הוא היה משוגע. היה איגלו שהוא בנה לעצמו. כל מיני דברים שהייתי שומע הייתי מתלהב עליו, והוא אמר לי- 'כן בניתי מלא קרחונים וזה…'

אני אודל פרימן.

הוא היה כמו קרן אור כזאת ביום.

לפעמים הייתי כבוי כזה, סתם בהיתי לי, ופתאום הוא היה בא אליי.

כשאבא שלי ביקר או הביא לי משהו, הם דיברו מלא ביניהם, אולי שעה ברצף.

ואחרי כמה שעות הוא בא אליי ואומר לי, 'תקשיב, יש את הספר הזה שממש רציתי להמליץ לך עליו. ותגיד לאבא שלך, בסדר?'

ואחרי כל כמה ימים הוא בא אליי, 'נו תגיד, הוא כבר קנה אותו?'

ובסוף הוא קנה אותו וקרא אותו ומאוד נהנה.

בשבת שיצאנו הייתי בשאטל ואמא שלי פתאום כותבת לי שאמא של ונינו מאוד מודאגת שהוא לא עונה לה, ושכדאי שאני אתקשר אליו. לא הייתי בטוח שהוא יענה דווקא לי, אבל התקשרתי אליו.

הוא לא ענה לי אז כתבתי לו 'מה קורה, איפה אתה?'

ואז הוא שולח לי סלפי שלו בקיר טיפוס וכותב לי 'הרגשתי שהיה שבוע קצת סוחף אז החלטתי להירגע עם משהו חדש'.

אני דן.

בשבוע האחרון, בשבוע סייר בקרן נפתלי, היינו במורחקה, התחלנו לעלות ויש שלבים. יש שלב שאתה הולך במישור ויש שלבים שאתה בעלייה. כבר בהתחלה האלונקה שלנו התקשתה וכשהגענו לשלב של העליה, עדני עצר את כולם ואמר- 'אם עכשיו לא כל אחד שיוצא מהאלונקה אומר תודה ומילה מחזקת למי שמחליף אותו, זה לא יעבוד ולא יילך.' וכל המסע אני שומע אותו ואת כולם מעודדים אחד את השני.

באותו שבוע, ירדנו מאיזה הר והיינו צריכים לעבור איזה גדר תיל קטנה. כולם עוברים, ונינו עובר ונופל. כולם נלחצים, מרימים אותו, והיד שלו מלאה בדם. הוא נעמד, מבסוט כמו שהוא לא היה בחיים. כולם נלחצים והוא שמח ועם חיוך.

אני עידו דווידי, מהרצליה.

לפני כמה שבועות דיברתי עם ונינו קצת על הדת. אני חילוני, סופר חילוני נראה לי… והוא החליט שהוא רוצה להחדיר בי קצת רוח דת כזאת, ואני זרמתי איתו, הוא היה נשמע לי נחמד. הוא דיבר איתי על זה שכל בוקר יש תפילת בוקר, אז אמרתי לו-' מגניב, מה אומרים?' ואז הוא סיפר לי מה אומרים, ואמר- 'אני אכתוב לך פתק שיהיה לך מעל המיטה, וכל בוקר תגיד מה שכתוב בו'.

הלכנו לישון, כשקמתי בבוקר ראיתי שכבר יש לי את הפתק הזה מודבק מעל המיטה. אחרי התפילה הוא כתב לי גם משהו אישי ממנו- 'קמת בבוקר- נתנו בך אמון' .זה נתן לי הרבה אור. מאז, כל בוקר, אני זוכר את עצמי קורא את מה שהוא כתב לי ממנו.

אמא של עמיחי: אנחנו יודעים באופן ודאי שבצוות עדני היה בשבע ועשרים נוהל עזה. מפה נשמח לדעת, גם זמנים גם הכל, מי שיכול לספר ממש נשמח.

מ01:08:00 עד01:08:50 לא כל כך שומעים… ובכללי את הדקות הבאות לא הכי שומעים טוב יש כמה דיבורים במקביל אז מקווה שזה כמו שצריך…

היה _____ שנסע מקדימה והיה _____ שנסע מאחוריו, אנחנו היינו ב ____ האחורי אז פשוט היינו צריכים לחפות אחורה אז היינו עם המבט תמיד אחורה.

ניסנו להסתכל איפה המחבלים מתחבים, ניסינו להסתכל בין השיחים, בצמתים, בפינות מאחורי מחסומים. אז יכול להיות שהיה שםכזה מבט שמחפש, חושב.

הגענו לשדרות, עשינו שם בהתחלה כזה חיפושים, הלכנו סוג של אחרי גופות לחפש את המחבלים. בסוף ראינו שלא כזה מצאנו. הלכנו לבדוק בבניינים, לבדוק שאנשים בסדר בבניינים, עברנו בית בית שאלנו אם הכל בסדר.

ואז משם מהר מאוד עברנו לכפר עזה. איך שהגענו לשם… בדרך היה איזה עצירה שהיה מחבלים בצד הדרך, באנו לתפעל את האירוע ובסוף השארנו את זה לכוח אחר שהיה שם.

משם עלינו לכפר עזה, וזהו, היה תשע-תשע וחצי כשהגענו לכפר עזה בערך. מכפר עזה היה איזה הליכה רגלית כי לא ממש היינו יכולים ללכת בפנים, הגענו כזה לסוג של צומת של סעד שלפני הכניסה ליישוב. הלכנו משם רגלית לכיוון כפר עזה. ואז כשנכנסנו לכפר עזה, לקו ראשון, שם חברנו לבלחסן המפקד יחידה. התחלנו שם לעבור בין איתורים בין בתים שמה. ראינו איזה משפחה שהייתה שם בממ"ד, תיקתקנו לה ומצאנו אותה שמה. ממנה היא הביאה לנו די אינדיקציה שהיה לה מהווצאפ של איפה יש מחבלים וכו'. היה לנו איזה משהו בערך, לא בדיוק שנתן לנו מפה איפה זה.

משם המשכנו, אני חייב לציין שהתפקיד של ונינו, הוא היה איתי כל תחילת הלחימה צמוד אליי, צמד ברזל, בקור רוח שאפילו אנחנו עוברים ורואים מלא גופות על הרצפה, בין אם זה אזרחים או מחבלים, בקור רוח הוא חדור מטרה ותמיד הוא עושה לי לזכור תמיד בשביל מה אנחנו פה, אנחנו באים להציל אזרחים. ותמיד יש לו את המטרה בעיניים והוא בא בשביל זה.

ואז ממשיכים לחפש את האיתורים. בדרך אנחנו רואים איזה אישה אחת שצעקה לנו שבעלה או אבא שלה פצוע בבית, אז עדני שלח את החוד שייטפל בה.

המשכנו אני וונינו, ובגלל שהחוד הלך, ויש את החוד ואז אני והוא צמד אחרי החוד, אז ממש התקדמו לבית שהותקלנו בו, אני וונינו באנו להיכנס ממש לבית ואז מפקד הלחימה שלח אותנו קדימה אמר לנו לחפות להמשך, ישבנו בפתח שנינו ישבנו אחד ליד השני כזה חיפינו להמשך ולפתוח את השטח, שאם יהיה לנו את ההתקלה בפנים… שם עדני נפגע. וגם תוך כדי ההתקלה וכששמענו שעדני נפגע, הוא עדיין, לא נלחץ, ובאמת תפקד כמו שצריך. היה לנו כזה גימל גימל כזה לכוון עליו, שטח שבלחסן חשב שהוא די מאוים כי זה שטח פתוח שחשב שיעשו לנו שם איזה מארב, ועדיין חדור מטרה, לא מסתכל אחורה ולא מזיז את העיניים מהשטח שלו, מהגימל גימל שהוא קיבל. גם כששמענו שעדני נפגע ויש מלא דם וזה, עדיין חיפינו ולא הזזנו את העיניים.

ומשם אחרי שהחליפו אותנו בחיפויים, העלנו את עדני על איזה אלונקה מאולתרת ולכיוון הבית שהחוד הלך אליו, שהיה שם את הבן אדם הפצוע, שזה כביכול היה איזה נקודה של טיפולים, שהיה שם איזה חובש שהגיע. שם הכנסנו את עדני, טיפלנו בו ואז גם העלנו אותו לאיזה סוואנה שהגיעה לקחת אותו. הגענו לסוואנה במזל היה שם איזה אלונקה בפנים. קיפלנו אותו על אלונקה. הרמנו, אני ממש מסרתי, ונינו נכנס לבפנים עם האלונקה לסוואנה. אני הרמתי לו את עדני, הוא קיבל את עדני ואז משם הוא עלה ונשאר על הסוואנה ואני המשכתי עם החבר'ה שהמשיכו לחימה בכפר עזה.

הבנתי שזה היה בפינוי בערך שתיים וחצי שלוש, ארבע. שם בדיוק זה לא היה קל לחבור לזמנים כי כל רבע שעה זה הרגיש כמו שעה וכל דקה הרגיש כמו שעה אז לא כ"כ היינו מחוברים לזמנים יותר מידי, גם לא כזה היה זמן להסתכל היינו כזה בתוך האירוע. לפי מה שהבנתי, בסביבות 12 אולי בערך כאילו היה הפינוי הראשוני כאילו של הסאוונה של האזרח וטיפה אחרי כאילו , זה בערך האירועים. הסאוונה הגיע הזה הגיע בסביבות 12.

"בעצם עדיין לא נתקלתם עדיין במחבלים" "היה התקלה בהמשך אחרי שפינינו אותו, שזה היה טיפה אנשים שנשארו. זה לא התקלה פנים אל פנים זה כזה הירי כזה מלא לידנו כזה בשטח השדמה אבל לא היה התקלה פנים אל פנים.

"עד לבית שעדני נפצע בו, עברתם בבית אחד בעצם?" עברנו בכמה בתים, בבית אחד מצאנו משפחה בממ"ד, כאילו כמה בתים שעברנו הם היו די ריקים.

בפינוי הכוח התפצל לשתיים, ואז כוח פנה שבכוח הזה היה את ונינו והכוח השני המשיך קדימה.

"הגעתם אחרי הקרב העיקרי של כפר עזה? לפני כן, מי לחם שם, גולני נכון?"

אנחנו היינו בין הכוחות הראשונים. היה שם את ימ"ס, לא, היה שם טיפה כוח היה שם דוידים שהסתובבו אבל אנחנו הגענו מאוד מהר לכפר עזה.

"אבל בעצם עמיחי הספיק להילחם איפשהו?"

כן, כאילו לא להליחם, כאילו הספקנו להציל אנשים, להוציא אותם מממ"דים ולדאוג שהם בסדר, ובדיוק בהתקלה היינו אני והוא בחיפויים כזה ופתחנו כזה שטח כדי שלא יהיו עוד , כאילו תמיד כשיש רעש אז עוד מחבלים באים לעזרה כי הם שומעים את הקלאצ' אז פשוט חיפינו כזה שלא יבואו ויתקילו מעוד מקומות.

"אבל לא באו" לא, במזל לא באו.

"אז מה היה בסוף עם היריות, אמרו שהיה לו חצי מחסנית בסוף."

לפעמים גם כשיש זה אתה שומע קול של קלאצ' מאיזור מאיזה שיח או משו אז אתה יכול לשחרר לשם את הכדורים כאילו .

"הוא נלחם כאילו. כן היה לו חצי מחסנית" "אז אתה בעצם ממשיך איתו בסוואנה?"

אני, קורצקי, חזי נהג, מעיין ישב לידו, איתמר, וזהו. התפנינו עם הסוואנה.

"למה בעצם התפניתם? למה כולכם יצאתם?

לא אז היה שלושה פצועים, 2 אזרחים לא 3אזרחים ואת עדני ואז העמסנו אותו לסוואנה ופשוט התחילו לסוע בלי לספור הלאה מי נשאר מי לא . חזי התחיל לסוע, נסענו , בדרך הכביש היה חסום כאילו נסענו מדרך שבאנו בה, הכביש היה חסום, במכוניות שהיו שם אז ירדנו לדשא כזה לגינה ואז קיבלנו את ההתקלה בזמן שונינו עשה נקודת לחיצה לעדני.

"הוא נסע תוך כדי?"

כן הוא נסע. הוא צעק נפגעתי נפגעתי ואז כאילו המשכנו לסוע. אחרי איזה לא יודע איזה חצי דקה נראלי כבר הגענו לנאפל (לא בדיוק הצלחתי לשמוע, שם של תחנת דלק או משו..) דקה, לתחנת דלק שמה של הנאפל, ושמה כבר כאילו הוצאנו את עדני וונינו ואת הפצועים. לפי הרופא.

"ואיפה הוא נפגע?" פה. "מה , בלב?" מאמין שזה הגיע לשם כי הוא כבר לא היה איתנו ממש מהר אז..

"לא היה לו בצוואר הפגיעה?" לא. "זה מה שהם אמרו שהוא פצוע נקי. מה אז רק כדור אחד? כדור אחד כאן?

נראה לי היה יותר מכדור אחד, אבל לא בדיוק מכיר..

"אז איך בסוף, כי הם אמרו שהפציעה שלו היתה בכניסה לכפר עזה , לא בתחנת דלק.. " זה הכניסה.. בערך כן..

(כל מיני מילים שלא הצלחתי להבין..)

"והוא אמר משהו, הוא המשיך לדבר?" לא, אחרי הנפגעתי נפגעתי אני לא שמעתי משהו.. "מישהו דיבר איתו, ראה אותו?" לא..

אתה אמרת שבצבא מעצמו הוא ממש (היה רעש אז לא שמעתי את השאלה..)

"כן הוא כשהיינו עוד באיתור של החובש ממד"א אז החובש נתן לי מפתחות של קאיה, אמר לי תרוץ לחניה תביא אותה כדי שנוכל לפנות את האזרח ואת עדני אז לקחתי את מאיה שזה הציוד שלי ויצאנו מהאיתור רצנו לכיוון החניה וראינו שהסוואנה כבר מתחילה לסוע לעבר האיתור של עדני, ואז באמת העמסנו את עדני ואת הפצוע. הסידור הזה שחזי נכנס נהג הסוואנה , מעיין ישב בכיסא ליד הנהג, ונינו נכנס בספסל הראשון הכי צמוד צד שמאל על ונינו שמנו את עדני שונינו שומר לו על נקודת לחיצה . ליד ונינו ישב איתמר, ולא הצלחנו לסגור את הדלת של הסוואנה מצד ימין, ספסל מאחורה אני ישבתי, עליי שכב האזרח שנפצע בידיים, קראו לו ארז, מאחורה קינטי ואשתו של האזרח ישבו , התחלנו היה שם בלאגן רציני כי כולם עשו כולם צעקו זה וונינו ממש אני זוכר אותו מנסה לכזה להגיד תישארו רגועים אנחנו חייבת לצאת כמה שיותר מהר התחלנו לנסוע, חזי נהג, רונדלים כאלה, גירדנו כמה מכוניות בדרך, ואז באמת מה שקנטי אמר, נסענו דרך איפה שהגענו ואז באמת קיבלנו צרור מצד שמאל, פגע ברכב, שמעתי את ה.. כולם הורידו את הראש, שמעתי את החלון מתנפץ, הרמתי את הראש, שומעים ונינו נפגע ונינו נפגע ואז פשוט המשכנו לנסוע , הבנו שכאילו גם חזי אחרי איזה דקה באמת כנראה ירו לנו בגלגלים אז הסוואנה נעצרה מעצמה אבל גם היא חזרה אחרונה כי איבדנו את הבלמים גם, ואז החבר'ה שהיו שם מיחידות אחרות ממש עם הידיים עצרו את הסוואנה , לא היה לה בלמים. ואז הוצאנו ישר כאילו ישר הבנו שפגע בונינו הוצאנו אותו כמה שיותר מהר מהסוואנה, הוצאנו את עדני שהיה עליו אצל ונינו, התחלנו לטפל בו וזהו

"יש גם חובשים שניסו לטפל בו ?" היה שם אנשים של יחידות אחרות ממטכ"ל וכאלה..

"והם אמרו שאין מה לנסות.."

שם כן זה הי בטיפול שלהם, אנחנו היינו אחראים על החיפויים. גם על החיפויים גם על הפצועים.

אחד ניסה לעשות לו כזה.. "הוא דיבר תוך כדי, משו?" לא.. לא . "שמעתי שכל הסוואנה היתה מחוררת כאילו, אה?

אממ כן, כאילו..

"איתמר לא פה.. " וואי

"מישהו עוד זוכר ממנו משהו מהקרב, משהו שאמר?" "הוא נהרג גם ממש בהתחלה, יחסית בתחילת הקרב" "לא שעתיים אחרי.."

הלחימה שם לא היתה , זה לא שאתה עובר כאילו ורץ בין הבתים, אתה נכנס לבית, היו בתים ששברנו בהם חלונות כדי להיכנס, ואז אתה סורק את כל החדרים, אתה גם חיפויים גם כדי לעבור. אז היו בתים שהיינו בהם טיפה יותר זמן כדי שאם היה שם אזרחים לנסות להבין טיפה יותר לאן ללכת, צריך לבחור את הנתיב לאן אתה הולך כאילו כן עשינו קצת פעלנו שם כאילו, לא בהכרח פגשנו את המחבלים עדיין אבל כן טיהרנו שם את האזור כי אתה עובד לפי קוראים לזה 'סטריפ', כאילו, שורה שאתה לכיוון מסוים אתה סורק אז את הדברים האלה עשינו ביסודיות. אני קצת אני הקלע חוד ועם קססה וונינו באמת כאילו תמיד אחרינו, אז כל חדר שאנחנו לא סורקים אז הם סורקים אז באמת כאילו או שהם שמים חיפוי או שהם באים איתנו כי צריך רביעייה אז באמת כאילו הוא היה ממש בתוך העניינים, אני קצת היינו כולנו היינו קצת באטרף, לא יודעים מה קורה, פעם ראשונה אז לא נראלי שהכי שמנו לב יותר מידי אבל כן זכור לי כל פעם שהסתכלתי אחורה אז הוא היה שם והסתובבתי מיד חזרה כאילו לא הייתי צריך לדאוג.

"המשיכו להילחם שם, אתם ?"

אז נשארנו שמונה חבר'ה כאילו, באמת, אמרו שבפינוי התפצלנו וכן כאילו גם שם היתה עצירה מאוד גדולה להבין. החבר'ה שהיו בפנים, שמענו בקשר או מההוא של המד"א שאמרו שהותקלה הסוואנה אמרנו הכול טוב אין סיכוי שזה . בעצם לא ידענו עד ראשון בלילה שכאילו קרה משהו. השמונה חבר'ה אבל כן.

"נשארתם להילחם עוד יום וחצי?" השמונה חבר'ה, כן. היינו אבל בלג קצת יותר אחורי, פחות התקפיים. "כאילו נכנסים ויוצאים כזה?" לא, היינו בפנים, והיחידה הגיעה באיזשהו שלב והם התקדמו עם הצוותים היעודיים לפשיטה כאילו ל, הצוותים הקדמיים ואנחנו היינו יותר צוות של עתודה או של פינוי פצועים, גם מי שהצטרף אלינו . זהו בגדול.

אני חייב להגיד שהוא בשלב המלחמה שהוא צוותי כי אני וגלסיה דילגנו לאיזה מישהו פצוע שהיה בתוך רכב, גלסיה כננס לרכב שיטפל בו ואני הייתי בטוח שהוא נכנס בשביל שיהיה במחסה ובעצם הוא היה צריך לנסוע, הרכב, אני נתפסתי מאחורי הרכב ושכבתי שלא יירו עליי וקססה וונינו היו בלג מאחורי ואמרו לי קנטי עוף משם כי הוא נוסע אחורה אני בדיוק קם והוא נוסע אחורה ושם הוא הציל אותי.

אני אוסיף על הקור רוח שלו. אני הייתי די מאחורה ודי מהרגע שנכנסו לכפר עזה, מהרגע שעלינו על התלולית שם עוז מאותם דילוגים וכאילו חטפנו באמת כמות גדולה של אש, ופעם ראשונה שיורים עלייך וונינו וקססה, אני הייתי עם הקלר, הם היו מדלגים לפניי ואז אני אחריהם בעקב , הכול היה שטח סבוך ומיוער, זה יישוב מאוד עם הרבה עצים, אבל כן זה אזור הבתים ולא בדיוק ידענו איפה אבל הבנתי שיזהו אותנו ואני קצת נכנסתי אבל הוא היה לו איזה קור רוח כזה של הבנה ובהמשך כאילו, פשוט הסתכלתי עליו וכל פעם שצריך להגיע אליו ואז הוא ממשיך היה שם איזה קור רוח לא מובן כאילו כל פעם כאילו לוחמים שעברו דברים אמרו שצריך לדעת להתנהג עם הפעם הראשונה שיורים עלייך והוא ללא ספק היה אותו לוחם קר רוח שעבד כמו שאימנו אותנו ופשוט כאילו אתה מסתכל אתה רואה מישהו מתפקד טוב אתה אוטומטית לא יכול גם אתה שלא לתפקד טוב הוא נותן לך דוגמה.

"אז הוא החזיר ירי תוך כדי שירו עליכם? " לא ידענו מאיפה ירו עלינו, אבל עצם זה שלא ידענו מאיפה ירו עלינו אז הקור רוח שהוא נשאר, הוא הבין אץ המשך המשימה, לאיפה מדלגים , מה עושים, מה קורה מסביב..

כשעמיחי היה מ"כ אז הוא הביא לי ולאלעד רובים כאלה ואז עשינו על הדשא, גלגול כזה, אני הייתי נגב ואז הוא עשה "אש אש אש אש אש" אלעד בדילוגים, נגב דלג, ואז " אש אש אש אש" שלושים מטר, במעלה השלוחה, ואז היה היינו חייבים להיות בשקט להיות חייל טוב ואז למקומות חדשים אש אש אש אש אש כאילו זה היה ממש מצחיק איך הוא דיווח על זה ..

"טוב אז אני רוצה לומר לכם תודה רבה שבאמת יהיה לכם הרבה כוח, שתחזרו בשלום בעזרת ה'.. (איחולים, לא ככ הבנתי). ובאמת אני רוצה להודות לכם עמיחי הרגיש איתכם תמיד מאוד מאוד טוב, היה לו כיף להיות איתכם עם היחידה, ובאמת הוא הרגיש את הטוב ואת החבר ובאמת ממש כאילו.. אני חושב שהצבא זה התקופה הכי מאושרת שלו, וזה בזכותכם גם תודה ואל תשכחו אותנו, תבואו וכו'….."

אני רוצה להגיד שכמובן זה כמו שנגעו פה זה רק ספתח , אנחנו נלווה בכל מה שצריך וגם אתם אל תתביישו לשאול כל מיני פרוייקטים של הנצחה הצוות רתום במיליון אחוז ואנחנו גם צמאים לזה בדיוק כמוכם המשפחה. זהו.

אני אסכם ואגיד שהיה לנו אמוד חשוב לבוא, באמת הדבר הראשון שאנחנו עושים כשיש לנו טיפה זמן וזה אמנם היה אמוד מאוד קצר וכל מילה פה של מישהו גם בלי זה עושה הרבה ובעיקר קיבלנו מכם המון אני מרגיש שאני צריך להכיר לכם תודה על המפגש הזה שרומם וחיזק וזה לגמרי רק ההתחלה אנחנו ביחד מכאן ועד סוף החיים. אנחנו נמשיך לעבר המשימה שלנו להגן על הבית להגן. "זה הנחמה הכי גדולה שלנו שנדע שהצוות הזה שמר על עם ישראל, שמר על ארץ ישראל ובעזרת ה' לפגוע באויבים שלנו, להמשיך את מה שעמיחי רצה לעשות ועל הפעולות שרצה לעשות בלבנון. אמא שלי בלבנון במקור אז הוא אמר לה אני עוד אביא לך אבן מלבנון אז .."

אנחנו נחזור למשימה וכשנסיים אנחנו נחזור לפה. תודה רבה לכם

"(שאלה שלא הצלחתי להבין..).."

לפני הצבא היה לו חשוב להיפגש עם דמויות מופת, דמויות שסימלו בשבילו לוחמה וערכיות. אז הוא הלך להיפגש עם משפחות שאיבדו את הילדים שלהם. הוא נפגש עם אמא של נדב מילוא בשדה אליהו, שהיה מפקד פלוגה בסיירת צנחנים במלחמת לבנון השנייה. הוא ישב איתה שעתיים, הסתובב איתה, ושמע על נדב. בהמשך, הוא ביקר במצפה לזכרו, ושלח לה תמונה שהוא במצפה, ואמר לה שהוא ממש חי את הערכים שלו במהלך הצבא ו=מיישם אותם. מאוד ריגש אותה הקשר איתו. הוא גם היה אצל רבקה כהן ואצל רוטשילד יונית. הוא ראה בזה ערך ענק. לחיות לאורם וללמוד מהדמויות המיוחדות האלה ולנסות ליישם את זה בצבא ובחיים.

פעם כשכתב איזשהו קטע מאוד יפה ושלח אלינו, אז ביקשנו ממנו לפרסם והכול והוא לא הסכים, ואמרתי לו מה אכפת לך, בעילום שם, זה כל כך חשוב, הוא לא הסכים ובסוף פרסמתי, וזה קטע שהגיע לאנשים וקבוצות ושאלו מי כתב את זה ומאז הוא לא שלח לנו שירים, הוא שלח לכל מיני אנשי סוד כאלה, לאלומה שמרה את זה, חברים, כל מיני.. ממש יום אחרי שהודיעו לנו שהוא נפל ביום שני בבוקר, ]תאום התחילו להגיע אלינו המון המון שירים וקטעים, ואחרי זה ראינו מחברות ופנקסים, המון המון חומרים ודברים מדהימים שהוא כתב.

הרגשנו שעמיחי נמצא באיזשהו נשמה במקומות אחרים. ב22 שנה נפסקה השליחות. הוא בא לשלושה אנשים בימים האחרונים בחלום, לאיתי הבן ועוד 2ל חברים, והוא אמר להם שממש נלחמים שם, ממש כמו מלחמת דוד וגוליית. וצריך להרבות הרבה טוב כאן שננצח שם למעלה. אנחנו מגייסים כוחות כדי לנצח. מסתבר שהוא ממשיך להילחם גם למעלה. הוא בא לנוח כאן הוא אמר להם ברחתי ממעלמה באתי לנוח כאן שהם ישבו במטבח . אז הם אמרו לו – אנחנו חולמים או שזה באמת. אז הוא אמר להם שהם חולמים ואז הוא הלך לנוח ושהם באו לשם הוא כבר לא היה. זהו, כנראה שהיה צריך אותו שם למעלה ויביא הרבה הרבה רוח והרבה טוב משם, זה הנחמה שלנו ושבאמת הציל אנשים זהו. תודה רבה לכם, בהצלחה.

תמלול הקלטה: "דיבור על עמיחי בדשא"

אז היה לכם את האוטו היונדאי הלבן הזה… שברולט לבנה מעפנה כזאתי. אני הגעתי לפה לישון. לא היית בבית, אף אחד לא היה בבית וביקשת ממנו לעשות קניות מהקאופ-שופ.
אני לא יודע אם אני יזמתי את המהלך הזה, אמרתי לו תשמע וזה, אם אתה רוצה את האוטו, כל מה שצריך זה פשוט תשדר ביטחון. זה היה בסוף שישית, עוד לא היה לו רישיון. הכי הרבה עם רישיון היה חוברה, הוא היה שיעור 6 בערך… הלכנו לקאופ-שופ זה היה איזה שני רחובות מהבית הישן שלכם.

אנחנו נכנסים לאוטו, ויש קודן, אז עמיח מתקשר לאלומה. "אלומה מה הקוד של הרכב? יש לנו פה איזה משחק כזה חפש את המטמון כזה" ואז את אומרת לו אין קוד. "אה טוב תודה לא משנה נסתדר".

ואז אנחנו הולכים לקאופ-שופ והיה בסדר. וראינו כי טוב. אמרנו אם אפשר לקאופ-שופ אז אפשר גם לכל מיני דברים אחרים.
אז לבינתיים התכנסו פה החבר'ה, כן לא…
עכשיו תבינו, בשישית 3 מעיינות זה יום שלם בטרמפים. אז אמרנו, שניה יש לנו רכב. אבא ואמא עדיין לא בבית, היה פה דין ודברים. יאמר לזכותו, נחמני היה ממש השוחר שלום פה לא, לא, לא וזה.

אני לא זוכר מי היינו- ונינו, חוברה, נחמני, אני ונראה לי זהו.
קיצור ההסכם היה שבגלל שאני נראה מבוגר אני אסע בקצרין ואז חוברה יחליף אותי בחוץ.
אז אנחנו יוצאים מקצרין, ואז היה צריך לתדלק. והם כזה מה נעשה? מה נעשה?
אמרתי חבר'ה תבואו עם ביטחון הכל בסדר. תידלקנו פה בחוץ. יצאנו לדעתי בהתחלה לעין עלמין, ראינו כי טוב. עשינו בכללי עין עלמין, עין אמפי ועין זכרי. בקיצור, באיזה חצי יום עשינו משהו ששישיסטים עושים ביום וחצי.

עכשיו עמיח היה לחוץ.
השיא היה שכשיצאנו מעין עלמין אז אני נהגתי, ועכשיו כבר תיקנו את זה אבל היה שם איזה שהוא איזור שהכביש ממש משפשף את האוטו. נהגתי קצת מהר והיה שם איזה שפשוף יפה כזה טוב. ועמיח היה לחוץץ, ההורים שלי וזה… בדקנו עשינו פנסים וזה מחוץ לאוטו, אמרתי לו שמע אחי הכל טוב, גם אני הייתי לחוץ. זהו.

–זפרני: הוא (עמיחי) צילם את זה בC2 בהתלהבות כזה באוטו (הראה לי) אמר חסר לך שלא יצא לאף אחד.

—————————————————————————————————————–

האמת יש סיפור יותר מסוכן שהיה לנו פעם. היה איזה פעם אחת שעשינו את השת"פ פלצניקים (??)
אז רצינו להגיע למושב קלחים מדימונה. קלחים זה ליד בית קמה פחות או יותר. הרכבתי אותו ביחד מאחורה על אופנוע שטח, 125 סמ"ק, מדימונה עד בית קמה. והיה קפוא לאללה הוא החזיק אותי . ואז הגענו למושב קלחים. פתאום הסתבר שבן דוד שלי בחנות, אבל האופנוע היה סוד לגמרי. בקיצור הוא (הדוד) הלשין עליי וזה.

ואז סיימנו עם שתי שקיות ענקיות של לספקים ואז בעצם רגע איך אנחנו חוזרים בעצם? בסוף הרכבתי אותם על האופנוע והוא חזר בטרמפים או משהו. זה היה בשביעית.
החוסר שכל היה גם אז:)

(11:26) אחד הדברים שגם שמעתי מהמשפחה ואני לא זוכר בדיוק באיזה פלטפורמה, זה לא סיפור ספציפי אבל זה משהו שהוא לאורך התיכון. משהו בתפיסה החינוכית שלנו היה כזה אותו דבר, ודיברנו על זה המון.

אני מרגיש שהוא ממש גיבש את זה בזמן הישיבה התיכונית שלו וזה היה מדהים איך בגיל הזה הוא חי את זה. הוא אומר כאילו מה אתם עושים, כל מיני דברים שדמיינו מה נעשה, היה לנו כל מיני רעיונות של לחנך את האנשים וזה, והוא היה אומר רגע זה צריך לבוא מבפנים, משהו פה מפוספס.
זה היה מדהים בעייני.
הרבה דיברנו ביחד על הנקודות האלה על החשיבות של לתת לבן אדם מצד אחד חופש ומצד שני נותן לו ביטוי, לא סתם נרקב בתיכונית. זה אחד מהדברים… אישיות כזאת.

אמרתם שהוא גם דיבר על זה בצבא. עם הקצין שלו שהיה לוחץ, והוא אמר זה לא עוזר לי להתקדם חביבי. בוא נעבוד יותר נכון. הוא לא היה צריך את המסגרת שתיתן לו את העזרה להתחנך, כי זה לא היה הנקודה אצלו. המסגרת הפריעה לו אפילו. הוא היה בעבודה פנימית.

אני לקחתי ממנו השראה על זה.

הנקודה הזאת זה משהו שמוביל אותי, מוביל אותו ואיכשהו בדיבורים שלנו אנחנו נוגעים בנקודה הזאת באיזה שהוא אופן.

-וכשדיברתם עלזה הוא היה חי או היה מתוסבך כזה?

-חי לגמרי
כתבתי איזה מכתב כזה ואחד הדברים שעלו לי שמצד אחד הוא עבר תהליך שאפילו סיפרו לי ואני לא שמתי לב מרוב שזה היה ככה אתה רואה בשירים שלו שהיה איזה מתח, עשה עבודה והכל נכון, ואני לא שמתי לב לזה. כי הוא היה רגוע, הוא היה שלו. ראיתי את הצחוקים שלו, ראיתי את האווירה הטובה, ראיתי את הלתת את המשפטים במקום הנכון. לא ראיתי איזה תסבוך ותסכול.

(14:26) טוב אני קצת אחלוק עליך. הוא היה שלו, התסבוכים שלו לא היו חודשיים במיטה. אבל הוא כן היה חושב המון על מה שהיה. הרבה אנשים עכשיו שומעים על העבודת מידות ועל המחברות וכל הדבר הזה ואם זה כן מדהים או לא מדהים. אבל (אני מרגיש ש)הרבה פעמים הוא היה לחוץ מזה דווקא. לא לחוץ דווקא בשביל הכותרת אני עובד מידות או בשביל הכותרת אני רוצה להיות יותר טוב. זה באמת הפריע לו, באמת היה לו קשה.

(16:30) אם יש איזה נקודה יחודית שחשבתי עליה הרגע סתם ביחס לסרטים, זה שהוא היה חי אידיאלים גדולים.
בשידוכים הרבה פעמים אומרים את זה, בחור צדיק אבל חי את החיים, אבל אצלו זה היה אפילו קצת יותר קיצוני כזה. חי את החיים מאוד, עמוק ויותר מאדם רגיל לדעתי, וחי את האידיאלים עמוק יותר מאדם רגיל.
השאיפות שלו באמת, כשאני חושב על זה עכשיו אני כן מרגיש משהו מאוד נקי ביחס לשאיפות שלו, משהו מאוד טהור.
אני חושב שכל אחד מהחברים וגם אני כשאני מצייר את הדמות שלו בראש, גם כשהוא היה חי אז היה איזה שילוב של טוהר עם תום ילדות מאוד מאוד מיוחד. זה ידוע דיברו על זה הרבה גם.

היכולת להספיד בן אדם עם פסקאות מספר אורות ולעשות אפילו כבדיחה הקרנה של חגיגה בסנוקר לזכרו היא משהו מאוד קיצוני. והוא היה חי באיזו שהיא קיצוניות והוא העיד את זה על עצמו. על פניו בצורה שלווה אבל על פניו בצורה גם לא שלווה.

(18:20) זה מורכב להגיד אם הוא היה פשוט או מורכב.
הוא היה חי במתח. והיה חי במתח בין המתח לפשטות.

(18:32) הוא לא עשה סיפור מהמתח הרוחני, ככה אני חוויתי. הוא לא עשה סיפור מזה הכוונה לא הרגשנו את המתח הזה.

אני לא הרגשתי את המתח מבחינת אני כזה או לא כזה? המתח לא היה בכותרות, אני מאלה שלומדים או מאלה שלא לומדים? האם אני משתייך לקבוצה הנכונה או לא?
העניין הקבוצתי לא היה חזק אצלו בכלל. בקטע ממש טוב.
המתח שלו היה "לא למדתי כזה הרבה דפי גמרא ואני עדיין צריך לחיות בסדר עם עצמי. אני אמור להרגיש בסדר עם עצמי אז למה אני לא מרגיש בסדר?"

(19:18) מישהו אמר לי, חוזרים על הביטוי "עדינו העצני" אז מישהו אמר לי שזה מזכיר את דגן ורטמן ואמרתי לו שלדעתי זה מאוד רחוק מדגן ורטמן. אני לא בטוח שאני צודק, יש צד שהוא מאוד רחוק מדגן ורטמן כי דגן היה סופר לא נורמלי בשום תחום. הוא טרח להיות לא נורמלי. לא היה צד שהוא נגע בו והוא היה נורמלי כאילו ממש. הוא היה ישן בגובה של הנמלים נכון, בכל הסיפורים… ענווה קיצונית ומסירות קיצונית.

עמיחי היה מאוד מאוד נורמלי. הוא כל הזמן טרח להביא את עצמו לאמצע, ולא להיות לא נורמלי.
הוא היה לא נורמלי בטרחה שלו להיות נורמלי, בטרחה שלו להיות מאוזן.

(19:58) אחד הדברים שקשה לי ואולי כדאי להגיד את זה, הרבה מהסיפורים בקבוצה זה שאנשים צריכים לתפוס דברים גדולים. עכשיו שאין לנו את הדמות אז אנחנו צריכים להיתפס בסימונים (??)
אבל באמת אחד הדברים שאנחנו חווינו כחברים זה לא את ה"דגן ורטמניות" ובאמת אחד הדברים שהיה בא לי להגיד והיה בא לי לצעוק זה שהוא ממש לא היה שם. כל מי שהכיר אותו יודע שהוא היה ממש לא שם.
הוא היה שם. אבל הוא היה הכי כאן שיש. כחבר אני אומר, אל תגידו לי שהוא היה מלאך, אני יודע שהוא היה מלאך, הוא היה חבר שלי כאילו, הוא היה פה אבל. הוא היה בן אדם שהכי איתך, בן אדם שעושה איתך צחוקים. כחבר היית יכול לראות את הטוהר, את הטוב, את השאיפות הנקיות והטהורות.

ובאמת אין ספק, אם יש צד שצריך לקחת גם אלינו, אין ספק שכחבר שמתחילת חמישית או משישית שהדברים קצת יותר התבהרו, היה תחושה שהיה לו משהו אחר. היה תחושה שהוא היה עדין יותר, נקי יותר, ממני לפחות. הוא היה שונה. ונינו זה היה מותג כזה של בן אדם שכל הזמן רוצה טוב, אפילו לפעמים מתפספס לו כזה. אפילו קצת רוצה יותר מידי לכולם. אפילו לפעמים היה תחושה שאין מספיק ונינו לכולם כזה, זה תמיד הייתה התחושה.

הייתי מטייל איתו ואז הוא היה כזה, אה גם קבעתי משהו עם עוז וירקוני, אולי נעשה משהו ביחד.
והייתי כזה שניה רגע אבל אני חבר שלו, לא הבנתי.
-אבל הבטחתי להם לפני שלושה ימים…

אגב המתח הזה, כמו שאמרתי שבוע שעבר זה מתח לפי מה שהוא סיפר לי שהגיע לביצוע בשיחה שהוא סיפר לי ביום שישי.

ככה אני חוויתי את ונינו. כאדם עם המון המון טוב וסוער מאוד שכולם רוצים מהטוב שלו והוא רוצה לתת מהטוב שלו לכולם. אבל היה לו מאוד קשה ועם התהליך שהוא עשה וגם מה שהוא סיפר לי בצבא שמאוד עזר לו בנושא הזה ועם התהליך שהוא עשה עם עצמו בצבא. מה שהוא סיפר לי ביום שישי, שבנקודה הזאת של הטבעיות הוא מאוד הגיע לנקודה של רוגע.

עוד נקודה שהוא סיפר לי עליה ביום שישי זה התחרותיות.
הוא היה מסתיר את זה אבל הוא בתוך הלב מאוד תחרותי כילד. הוא אף פעם לא אמר את זה, אני כחבר קרוב יודע להגיד את זה.
הוא לא היה רוצה בזה. כל אחד מקבל את החבילה שלו שאיתה הוא צריך לתקן את עצמו ואת העולם. הוא הרגיש שהוא מתבאס על זה שהוא הפסיד ואז הוא התעצבן על עצמו שהוא הפסיד.
והוא עשה עם עצמו עם זה ממש עבודה.

וזה עוד נקודה שהוא אמר לי עליה ביום שישי. הוא אמר לי תשמע, הגעתי לנקודה שבאמת לא מעניין אותי כלום מהתוצאות של אחרים, ממש לא מזיז לי.

בסוכות הוא אמר לי את זה, כנראה זה היה תהליך שממש הבשיל בימים האלה.

היום כבן אדם מבוגר אני יכול להסתכל על זה שכנער מתבגר היו לו שאיפות מטורפות כאלה לטוב ותיקון, שכולם יהיו חמודים ושמחים ומרוצים.
וכאדם שרוצה הרבה, אני הרגשתי את החוסר איזון מאוד מורגש. מאותו ילד הייתי לומד קודם כל את הרצון וגם את המוכנות לעבודה שלא נגמרת.

ואולי כל אחד מאיתנו, לא חייב לעבודה דרך פנקסים או מחברות. בטח כל אחד חושב, אולי גם אני צריך מחברת. לא חייב מחברות, כל אחד בדרך שלו.
מכל האירוע הזה צריך ללמוד מה אני לוקח לעצמי ומה זה היה רק הוא. מה כן ללמוד ממנו, מה התאים לו, ומה התאים לו שיכול להתאים גם לי.

אז אם יש אדם שהמחברות יעשה לו טוב אז שכוייח. אבל אני חושב שאם יש משהו שצריך ללמוד שהעיקר של הדברים זה התביעת עין. העיקר של הדברים זה העבודה והנכונות כל הזמן לעבוד.

כאילו זה היה מולד שזה היה בוער בו לתקן. הוא כאילו לא היה צריך ללמוד את זה.

אז זהו במשפט אחד הוא היה אדם מדהים מדהים, מהמדהימים שפגשתי. אני אתגעגע אליו, אני לא מעכל את זה באמת. כחבר אני לא באמת קולט את האירוע שבו אני נמצא כרגע.

היה לנו איזה בדיחה כזה שהוא בן אדם מצליח. אז הוא כאילו לא מת. כתוב בספרים שהם לא באמת מתים אז אולי יש לנו 'סמכה' לזה.
אבל אולי צריך להגיד את זה גם, שהיה בו משהו מאוד חי. זה קשה מאוד להספיד, לכמת, להגביל, לספר על בן אדם שהוא מאוד מאוד חי. חיים זה משהו הווי, משהו בפועל, לא איזה משהו שאתה יכול לספר ליו אחרי.
אנחנו בתחושה שלי מנסים לעשות מה שאפשר, צריך לעשות שבעה אז עושים שבעה אבל זה משהו שהיה הרבה מעבר לזה בתחושה שלי.

————————————————————————————————————————–

(28:10) אני יכול להגיד בנקודה, גם בדימונה כמה שזה חברתי וזה, יש גם כאלה שהם פחות בחברה, ונינו באמת היה חבר טוב של כולם. כמה שזה נשמע אגדה, כולם באמת הרגישו שהוא כאילו באמת חבר הכי טוב שלהם וזה.

אני זוכר שבשבת האחרונה שהיה בדימונה, היה ילד אחד שהיה קצת פחות בחברה וזה.
ואני ביום שישי התקשרתי אליו ואמרתי לו תבוא לשבת, הוא אפילו לא רצה לבוא לשבת.

ואז התקשרתי לונינו, שהוא גם היה חבר מאוד טוב שלו, ואז הוא אמר "אה כבר ישבתי איתו."
ביום שישי הוא כבר ישב איתו עוד לפני בכלל שדיברתי איתו, ובאמת בסוף הוא גם בא לשבת.
(הוא היה דימונאי, מהחבר'ה שהיו לא מיישובים או גרעינים תורניים.) והם אהבו אותו אהבת נפש והוא אהב אותם, הם הגיעו אליו לשבת, טיילו ביחד בחרמון.

לי יצא כמה פעמים להיות עם עציון וונינו ביחד בגלל שהם היו קרובים מאוד. ונינו מאוד אהב את עציון, אני זוכר שפעם ישנו אצלך (אצל עציון) בבית והיה ממש כיף וגם טיילנו באילת ביחד.

(29:28) אני אגיד איזה נקודה אחת שסתם עלה לי. יוני דיבר על הקשר שלו עם ונינו.
ונראה לי הנקודה שזה גם לאחרונה יחסית, אחד הדברים שמאפיינים עוד את הקשר שלי עם ונינו זה הגעגוע שהיה לנו אחד לשני.
יש הרבה חבר'ה שאני חבר שלהם, ואני לא נפגש איתם יותר מידי ו…
אבל משהו בעמיחי גרם כל הזמן מחדש שאתה נפגש איתו ואתה מת לראות אותו עוד יותר, ועוד יותר ועוד יותר. לחלוב ממנו דיבור.

מה שקרה זה שכשהוא היה בצבא הוא היה מדבר איתי על הצבא. ואני כאילו הייתי מת שנשתחרר ונתרחב ונדבר כמו דימונה ויותר.
הוא היה מדבר איתי מה הוא עשה השבוע, וזה גם הגיוני, זה חלק מהקטע שהוא היה שם.
אבל בגעגוע היה לי חסר את השלב קדימה, את הרעיונות היותר גדולים.
ואז יצא תמיד שכל השיחות שלנו בווצאפ היו יאללה מתי אני רואה אותך, מתי אני רואה אותך.

בשיחות טלפון זה קשה לדבר את הדברים שאפשר לדבר איתו. לראות אותו בעיניים וכו'.

—————————————————————————————————————

(32:15) כתוב בגמרא "אגרא דבתמיא שתיקותא", (??) אני לא בטוח שאני מצטט בארמית נכון…

אבל הפשט הוא שבניחום אבלים השתיקה היא הכי… בכללי אצל חז"ל יש הרבה בשבח השתיקה.

אבל כאילו שעומדים ומדברים פתאום על חיים, פתאום אנחנו מגלים שכל מילה, מוריד זה באמת צד אחד אבל השתיקה זה גם כמו "לך דומיה תהילה", להיפגש עם הסוד.

אני שמתי לב שאצל עמיחי זה ממש בולט. היה לי איזה דחף לנסות לדבר, לכתוב. ואז בשתיקה ממש מצאתי את זה. "קול דממה דקה" שזה ממש המהות שלו.

קשה לפעמים לדבר אבל לפעמים דווקא בשתיקות… כמובן אחרי שהדמות הזאת התעלתה והתגלתה עם כל הגוונים שלה ופתאום מגלים המון והסוד הזה דווקא עוד יותר מאיר ודווקא עוד יותר עושה אותנו אילמים לגודל בכללי של כל האומה ובמיוחד הדמות הזאת שהיינו חברים שלה, נתנו לו חיבוק. איזה גבורה, מה זה הדבר הזה, מה זה הפלא הזה. נזכרים בחיוך, היינו כל כך קרובים אליו, הוא היה בן אדם, הוא היה איתנו היה חבר שלנו וזה תובע ממנו כל כך הרבה, וממלא ממנו בגעגעוע כזה אדיר.
לאט לאט יש עוד זכרונות ועוד סיפורים, מקווה שאני אצליח לספר קצת עם מה שאני נפגשתי.

אבל בעיקר בעיקר אני מפחד ומעדיף להקשיב, אבל אני מאמין שאני אדבר.

————————————————————————————————–

(36:20) אני הייתי עם עמיחי בעיקר בשנים הראשונות שלנו. היינו בסטים כאילו ממש, היינו צמודים כל הילדות. כל היסודי עד כיתה ח' ממש. הוא היה האור שלי בממד. כולם היו ערסים וזה.
באמת תמיד הגניב אותי התום שלו. כשמו, עמיחי יעקב, אני קראתי לו רק יעקב (לא בגלל התמימות).

—————————————————————————————-

ככל שעברו השנים התום הזה לא נעצר, תמיד זה הפתיע אותי.
הוא הגיע חמשוש הוא היה נראה ילדון, אז אתה אומר בסדר הוא ילד אז הוא תמיד, אבל הוא גם התבגר, התחיל לגדל זקן וזה. והתמימות עדיין שמה. זה טבוע בו באמת.

———

(38:20) הרבה פעמים כשאתה עוסק, בכלל בחיים בתוכן מוגבל, אתה מרגיש שהנפש מתעייפת. כמה אפשר לעסוק בתוכן מוגבל, אז בסדר עוד יום ועוד יום.

ואתה עוסק בעמיחי. תמיד אדם הוא בסוף מוגבל, הוא מופיע בגוף, אז אתה מספר ומדבר ומקשיב. מסתובב סביב אישיות מסוימת זה יכול לעייף. ואני מרגיש שמשהו במפגש עם האישיות שלו אתה מרגיש כל הזמן שאתה נוגע, אבל אתה לא נוגע, זה בן אדם שהוא היה עם צימאון, בן אדם עם קשר נשמתי. הוא היה איש לב, איש נשמה.
המפגש שלי איתו היה איש נשמה, הוא באמת היה נשמה. גם בהליכות החיים שלו, באמת היה עם לב טוב, וזה כבר האיך שזה מופיע בגוף ואז אנחנו מנסים להיזכר, מה שלפעמים קשה עכשיו, הצורך בלהיזכר בזכרונות, להיתפס לנקודות. אבל כל זה, זה רק כמו איזה שערים לאחיזה שלנו בנשמה ששם אני לא מתעייף.

שלום אח שלי שנמצא עכשיו בשטחי כינוס אמר לי שעמיחי הוא "הפנים של המלחמה". משהו בדמות שלו תפסה גם את החיילים, יודעים על עמיחי. מה בדיוק תפס? אולי זה השירים אולי זה הקבוצות ווצאפ. אבל משהו באישיות של עמיחי, אולי כי הוא ברח מהכבוד בחייו והיה באמת בענווה ובצניעות אז אחרי מותו כולם רוצים להאחז בסוד הזה ובחן הזה. אנשים נאחזים באישיות הזאת.

(40:35) אני חושב שגם בחייו לא היה חבר שהיה יכול להיות, גם מבחינתו חבר שעונה לכל ההגדרות. שיכול להיות איתו 24/7. היה לו כמה צדדים ועם כל אחד היה משהו אחר.
התכונות שלו פרוסות אצל כולנו. לא היה עוד בן אדם כמוהו 100 אחוז שהיה יכול ללכת איתו בזוג ולהיות חבר יחיד.

-אני חושב שזה חלק מהנקודה, זאת אומרת זה שהאישיות שלו הייתה כוללת המון צדדים, המון כוחות. אתה רואה חברים, האלה הבדרנים, האלה העמוקים, והאלה הפנימיים… הוא אסף המון בחייו.
זה נקרא נשמה כללית, נשמה כללית היא כוללת הרבה גוונים, גם כל השירים שלו זה לאחד שמיים וארץ, המון אחדות בשירים שלו.

(41:45) אני חוויתי ממנו בנקודה הזאת שדיברתם, שלפחות אצלי ואני גם יודע על עוד כמה ובכללי מההיכרות שלי איתו, שהוא תמיד הקרין את שניהם ביחד. יכול להיות שאחד תפס יותר את זה ואחד יותר את זה.

-חשוב לו שכולם ירגישו טוב.

ועוד יותר גדול מזה, חבר'ה זה לא סותר. אפשר לצחוק ואפשר להיות הכי סבבה…
הוא לא אמר את זה, הוא פשוט חי את זה.
באמצע חברותא הוא יכל לעשות חיקוי של חגיגה בסנוקר וזה ממש לא מפריע.
לטעמי זה מה שהוא שידר בחוויה.

(41:45) בגלל שיש לו אפס פוזות. הרבה פעמים כשאתה אדם רציני מה מונע ממך לעשות שטויות- כי יש לך את הקטע של אדם רציני אז מה אתה עושה שטויות? אבל בגלל שלו יש את הקטע הזה של אפס פוזות אז זה לא קשור, הוא יכול לשחק בזה.

-אני הרבה פעמים לא הבנתי אותו בקטע הזה.
היינו יושבים בסעודה רצינית, סעודת שבת או יכול להיות דיונים ופתאום אתה שומע איזה רעש מהצד הימני, איזה התפרצות.

הוא היה חי את זה. אתה מנער אותו לצאת מהריכוז. הוא נכנס לזה.

אני יכול לראות סיטואציה שהוא סתם נכנס הביתה או אמצע יום שישי חיקוי של תסמנות טורט.

זה יכל מאוד להפריע לי או לעצבן אותי אבל זה ממש לא הפריע לי להתחבר אליו.

——–

המחזור שלנו בנוי מזה שיש הרבה חבר'ה שהם נגררים. ויש כאלה שלא, והוא לא.

-צריך להגיד, בחמישית הוא לא היה ילד מושלם. הוא היה ילד שרוצה המון המון טוב.
הוא עשה דברים שהוא יכל להתחרט עליהם. אבל הגדולה שלו זה שהוא לא עשה מזה עניין.
יש כאלה שעשו מזה וואו מה עשיתי, אבל (הוא היה) בסדר למדתי. הוא לא היה עושה רעש מהטעויות שלו.
היו לו סערות וזה, אבל תמיד היה לו נקודה שהוא היה שליו בה.

נראה לי בסיפור עם האוטו הוא קצת נגרר…

—–

גם בצד השובב בדמיון שלי זה מתחבר לתום ילדות. הוא היה גם שובב, והוא היה גם מספר לך בצורה של כמו איזה ילד שובב.
הוא היה גם חולה על זה. היה בו משהו מאוד ילד כזה. הוא אהב את זה. לא ילד בקטע רע, ילד בקטע טוב.

בתוך כולנו יש את הילד הקטן שרוצה טוב, הילד השובב.
רובנו כאנשים רציניים מחפשים איך לתת לזה מקום, ואני חושב שהוא נתן לזה מקום בקלות.

——————-

(48:40) אני עומד על הנקודה הזאת שהוא כן נולד עם רצון אדיר לטוב אבל הוא לא היה מושלם. אני עומד על זה כי בסוף אני אומר גם בשבילנו. אני אומר שהוא לא היה מלאך כי זה הרבה יותר דורש מאיתנו, כן?
יש לנו נטייה להפוך אנשים למלאכים כי זה הרבה יותר קל לנו. זה לא מחייב. כי כשבן אדם הוא מלאך אז הוא מלאך ובסדר הוא היו עבד על המידות אבל אני תקוע איתם מה לעשות.
והוא היה אדם עובד.

-מה אתה מתכוון עובד?

-לי זה היה נראה כאילו הוא כבר מסודר, כאילו הוא כבר כותב את זה ואומר את זה ומרגיש את זה.

(איתי) אני אגיד לכם את האמת, בבית כאילו הוא היה אדם, אני ובניה הרגשנו הרבה יותר קלים מול זה. ביחס לתפילות, ללימוד תורה. תמיד בבית הייתה הרגשה שבניה ואיתי יודעים מה הם רוצים מהחיים שלהם ועמיחי כאילו איפשהו… בעיקר בתיכון שלו.
תמיד הוא היה איפשהו מסתבך.

-כי הוא גם רצה מאוד לדייק את זה. וגם רצה שזה יהיה באמת ממנו.
נראה לי הוא אפילו לא ידע להגדיר את זה בהתחלה אבל הוא לא סבל את זה שזה לא בא ממנו.
הוא רצה זה יבוא מאה אחוז מעצמו.

-זה היה תסביך של המשפחות הטובות, של האנשים הטובים, של האנשים שכבר נמצאים… שרוצים שזה יצא מהם.

-אני מסכים איתך איתי. זה משהו שאנחנו בעצמנו לא כל כך סגורים על איך להגדיר את מצד אחד השאיפה הייסודית לטוב. כי גם נקרא לזה שהוא היה לא מושלם, בחמישית, שישית כאילו. ביחס לעכשיו. אז תמיד הרגשנו איזה משהוא כמו מה שאנחנו מחפשים להגיד פה. את הטוב, את זה שהוא הגיע עם איזה משהו כבר.
אבל חד משמעית, ההגיע עם משהו כבר הזה זה ראשוני, אתה מבין? הייתה הרבה עבודה בדרך.

אני זוכר איזה סיטואציה שהוא חזר. הנסיעות היו לו מאוד קשות, ככל שעברו השנים. היה איזה יום שלקח לו 8 שעות להגיע. והוא היה עצבני, הוא היה במיטה. ניסיתי לנחם אותו אבל הוא אמר שהוא עובר ישיבה. היה תקופה שהוא ממש חשב לעבור ישיבה.
ממש נלחמתי איתו שלא יעבור ישיבה…

הוא באמת ידע לסגת שהוא מרגיש שהוא לא נותן מעצמו מספיק. בשמינית היה חסר לחמשושים מדריך, אז ישר פנו אליו. הוא היה הראשון. והוא עזב אחרי זמן די קצר.
הוא התייעץ איתי, התלבט איתי, (אני דווקא רציתי שיעזוב כי רציתי שהוא יהיה יותר איתי).

רוב האנשים, אני יכול להגיד על עצמי נגיד בטוח, שעל הכבוד שלי לא הייתי עוזב. כאילו מה נכשלתי? אין דבר כזה.
אבל הוא לא, הוא ידע להגיד, לא אז לא.
מה שהוא היה הוא עשה טוב וגם המשיך להיות בקשר עם אנשים אבל הוא גם ידע להגיד לא. הוא ידע להגיד מה שלא מתאים לא מתאים.

כשהוא היה בישיבה הוא היה בלוז כאילו…?
לא תמיד.
הוא ישן מלא…

כשאני מסתכל אחורה אני ממש מרגיש איזשהוא גם גרפית בגרות. יש איזה התבגרות טבעית. גם אם הוא יגע בעצמו גם אם הוא לא יגע בעצמו.
וביחד איתה אתה רואה את העבודה. בטח עם מה שהוא אמר לי ביום שישי. מבחינתי כל מה שאנחנו מדברים פה, ביום שישי הוא כאילו בא ונתן לי חותמת שזהו אני כבר לא שם. בדברים האלה אני בן אדם אחר.

אני ממש זוכר שהיה כל מיני דברים שהציקו לו בעצמו מתוך מקום שלם, מתוך מקום של אדם שרוצה. שמפריע לו שהוא ככה.

(55:18) אני זוכר כמה סיפורים…
כשעשיתי הצעת נישואין, הוא איחר אבל ממש רצה להגיע. אני לא זוכר איפה הוא היה. הגיע בסוף אבל הוא הגיע ונתן לי חיבוק גדול.

וגם בימים של החתונה, היה לנו הרבה בלגנים כי הקדמנו בשבוע בגלל שהייתה את ההתפרצות של האומיקרון. זה היה ממש באותו שבוע. ובאותם שלושה ימים הוא היה צמוד אליי עם האוטו שלו. ואני כל הזמן זוכר באותם שלושה ימים "אחי מה שאתה רוצה, מה שאתה צריך". אני כזה מתנצל על עצמי ולא בדיוק סגור על הלוז והוא "אחי אני…" טוטאלי. טוטאלי בליווי.

אני זוכר שהוא ישב איתך ביום של החתונה. היית לחוץ לפני החתונה עצמה. ואז הוא ישב איתך. אחרי מנחה בבית שלך. היינו מלא מלווים ורק הוא ישב איתך בחוץ כזה.

———————————

(57:25) בגלל שהוא החריב את כל מה שהיה מוסכם בשביל לבנות משהו משלו, אז היה לו הרבה התמודדויות. אבל הוא כל הזמן היה בתאוצה גדולה קדימה. היה לו רצון שהניע את עצמו. הוא היה צריך לבנות הרבה יותר ממה שבן אדם רגיל בונה. כי הוא לא היה מוכן לעשות דברים כי כולם עושים. הוא היה צריך עצמאות עד הסוף.
לכן מצד אחד הוא עבד פי עשר מכולנו, ועבר דרך כל המקומות שנער דתי לאומי יכול לעבור אבל בסוף הוא הגיע לנקודה שהיא מאוד שלמה. כאילו היום כמה דברים אני עושה כי זה מוסכמה אצלי ולא כי בחרתי בזה.
הוא פירק הכל. הוא בנה משהו שהוא ממש שלו.

-מה שצריך לומר אבל זה שכל התיקון הזה נבע מאיזה דחף פנימי.

(58:15) הוא כתב מכתב לרב דוג'י (??) . הוא כתב שכבר בחמישית הוא חשב שאולי כנראה הסיבה שבחרתי בדימונה זה היה כדי שיגידו שאני דימונאי. הייתי טיפש.
הוא התעסק בעולם הזה של לעשות דברים כי הם חיצוניים ולא כי אני רוצה אותם. הוא היה בחמישית.

גם בשיר שלו על הגמרא אתה רואה התרגלתי לצבעוני, בסוף בגמרא גילית שמה ששופטים בחוץ זה לא…
אתה רואה שזה ממש העסיק אותו כל החיים. הוא פשוט החריב הכל.

-היה לו דחף פנימי לזה. ברמה שהוא הלך אחרי זה לליווי מרוב שדברים הפריעו לו. בלי הליווי הזה הוא לא היה מסתדר. זה ממש בער בו.

אתה רואה מצד שני שדברים שמתסכלים אותו לא מתסכלים את אף אחד בעולם.

אני הרבה פעמים אמרתי לו, אתה רק מלחיץ את עצמך.
זה נקודה שהרבה מאיתנו יכולים להרגיש אין לנו את זה. יש מהדברים שצריך ללמוד שיש בכל אחד מאיתנו ויש מהדברים שצריך ללמוד שאין בכל אחד מאיתנו ואנחנו צריכים לדעת שיש לאן לשאוף. לבנות בעצמנו שאיפה כזאת.

(1:00:10) לא תמיד אחנו יכלים למצוא את הצד הזה אצלנו. את הצד של לפרוץ קדימה לעומת החברה שהיא מושיבה אותך במקום, אבל זה מה שחייב ללמוד ממנו כי זה בוהק אצלו. הוא שבר את כל המוסכמות החברתיות. ואגב, לא בצורה פוגענית במשפחה או בחברים של אני קודם כל חוזר בשאלה ואז לא יודע…
אבל משהו בערך הזה מאוד מאוד חשוב לדעתי בעולם הדתי שהוא נמצא במשפחה טובה, מקום נעים, נחמד.. ומשהו באמירה שאני בטוח שאם הוא היה ממשיך הוא היה פועל להגיד את זה באיזו שהיא צורה, באיזה שהיא פלטפורמה. לא בטוח בצורה שהיא פומבית, זה לא הוא. אבל איכשהו, משהו שמוציא את הפרווה מהמשחק.

(1:01:10) התייעצתי איתו פעם, אמרתי לו שבבית אל בדרך כלל מתחתנים בשיעור ד' בשביל להספיק להיות כמה שנים בישיבה. והוא השתגע מהמשפט הזה. מה זה בדרך כלל? תבחר מתי שמתאים לך. מה זה המוסכמות האלה שאנשים מביאים? מכל דבר כזה הוא היה משתגע.

————

(1:02:30) אחד הוויכוחים עם אבא שלי, עוד בכיתה ו' על זה שהוא לא יילך לחידון תנ"ך. הוא לא רוצה. למה אתה שולח אותי לשם? אני רוצה לרצות את זה, לא כי זה מה שכולם עושים. כל החיים שלו הוא היה אומר. משהו בנשמה שלו שמחפש מקוריות.

(1:03:08) לא הרגשתי שאני צריך לנצל איתו את הזמן כי תכף לא יהיה לי, גם על יום שישי. זה ממש לא תחושה שהוא שידר. גם כי זה לא בן אדם ששידר רוחק וגם בגלל שזה בן אדם שהוא ממש חי ואתה לא מזין אותו מזכרונות בראש.
אנחנו כל היום בתסביך. אנחנו לא זוכרים כלום עכשיו. אין לך זכרונות על הבן אדם. כל חוויה מתחברת לאישיות, להוויה.
אולי אנשים יכולים לדבר על החיסרון האישי שלהם, אבל זה מה שנקרא הסכום שלו עולה על סך חלקיו… הרבה מעבר לסיפור הזה, הסיפור הזה.

בדרך כלל אתה רואה שאנשים שדווקא הם יותר רחוקים צריכים לספר את הסיפור, ואנשים שהם יותר קרובים לבן אדם ביחס הם לא בסיפור.

———

(1:04:30) הוא למד הרבה בדימונה?

-היו לו חברותא שלי. חברותא שלי שנה. אני זוכר שהוא הרגיש שנלמד בצורה שמתאים לו. נראה לי הייתה תקופה שלמדנו נגיד לא גמרא, דברים אחרים. גם בזמן שאנשים אחרים לומדים גמרא.
הוא רצה ללמוד. לא היה לו קל תמיד, גם לי לא היה קל (בדרך כלל זה לא היה כזה טוב, אבל נשארנו ביחד כי גם אהבנו לדבר הרבה).

היה לו חלומות רוחניים?

-כן, היה תקופה שאני ועציון רצינו להחזיר את גוש אמונים חזרה. עבדנו, היה לנו מחברות, כתבנו מה לעשות בדיוק. רצינו ליישב את כל הבדואים שם בנגב, להעיף אותם ולבנות שם יישובים.

היה איזה לילה שהלכתם מדימונה לערד.

(1:06:28) היינו עושים גם חברותא במיטה בסדר בוקר, במקום בבית מדרש. היה כמה פעמים.

(1:07:20) אני זוכר אותו בישיבה גבוהה בן אדם שמאוד מתאמץ, זה לא בן אדם שהולך לו חלק.
עמיחי חשב שהוא לא מאמץ… הוא היה אוכל את עצמו.

אמרתי לו שאני קצת מודאג מזה שהוא היה באלון מורה, הלך לברוכין, ואני קצת הרגשתי שזה לא מה שצריך. לפי איך שזה היה נשמע. ואז היה כבר לקראת גיוס כן, לא. חזר עוד קצת לאלון מורה ואני פחדתי, כי הרבה פעמים אנשים שהם לא מתקבעים על בית מדרש אז אחרי זה מתעופפים להם.
ויחיא אמר לי מה אתה מודאג, הכל טוב.
הרגשתי שהיה חסר לו משהו יותר רך. הוא הלך לרב חיים ברוך, זה משהו יותר עבה.
אגב, הוא היה שומע מלא הרב חיים ברוך בשמינית. היה איזה סדרת שיעורים שלו שהוא ממש שמע.
כן הוא גם הפגיש אותי עם הסדרה. על תרבות המערב.
הוא ציטט את השיעורים כל השיעורים האלה בעל פה.
נראה לי הוא העביר לי את הארבע הראשונים אבל מעולם לא שמעתי אותם, אולי עכשיו אני אשמע.

יש איזו נקודה שהוא כן היה לומד תורה אבל אני חושב שהלימוד אצלו זה יותר עניין של משהו ספוג, משהו חוויתי, משהו חי. פחות משהו של לימוד שעות, דפים. שזה משהו מאוד מסוכן להגיד, בטח כאילו לביינישים, אלה שבתחילת הדרך. הדבר הראשון שעובר לביינישים בראש כשלא הולך להם בלימוד זה אני לא בן אדם של ישיבה… אני "איש מעשה". זה מסוכן להגיד את זה אבל הוא לא אמר את זה לעצמו, הוא לא ויתר לעצמו.
הוא אהב בישיבה משהו יותר מצד העוצמות שיש בישיבה. ולא מצד הלימוד, הספר הדפים, הפורמט של חברותא. נראלי… אבל לא הייתי איתו בישיבה גבוהה אז אני לא יכול להגיד.
מה שדיברנו גם, שאתה יכול לראות משהו מאוד חוויתי אצלו.

לעניות דעתי, הא היה ממשיך בצבא. הצבא זה מקום שעשה לו מאוד טוב כי הוא בן אדם מאוד חי.
אני לא חושב שהוא היה חוזר לישיבה והיה איזה רבנן של ישראל.

-הוא אמר לי את זה, דיברתי איתו על זה. פתאום היה איזה רגע שהיינו לבד כזה ואמרתי לו מה איתך, איך בצבא וזה, היית רוצה לחזור לישיבה? והוא אמר לי היה לי לא כזה טוב לעומת מה שקורה פה.

-זה לא שהוא לא התקדם בישיבה. הוא עדיין כמובן שמר על קשר טוב עם הישיבה ושמר על קשר טוב עם הרבנים ועד היום האחרון…

(1:11:44) הוא כן מאוד רצה את הקב"ה. הוא הבין שהצבא זה לא מקום שיש שם קדושה. הוא כן היה אומר שהוא הולך להתאהב בישיבה. אני הולך כל שנה להתאהב בישיבה. היה לו ברור מה הסדרים.
הוא מצא את עצמו הרבה יותר בצבא.

-כל פעם שהגעתי לאלון מורה היינו לומדים איזה פסקה, איזה משהו. היינו שם איזה שבת אחת וישבנו על המרפסת לדעתי איזה שעתיים וחצי , עשינו אותה פסקה. וכל פעם אני מעלה איזה רעיון והוא כזה מדייק אותי, אומר עוד איזה משהו. כאילו שותק, מקשיב גם כשאני מבלבל את המוח, ואחרי זה הוא נותן איזה נקודת מבט אחרת כזאת. אתה אומר, כמה שאני בא עם בטחון, אני בחור ישיבה גם ואני יודע מה זה. כל פעם ראיתי אה באמת כנראה זה מה שכתוב פה, נשמע הרבה יותר הגיוני.

-גם בדימונה היה איזה כמה פעמים. נראה לי שגם ביומולדת הוא שם לי איזה פתק עם סוכריה בארון.
והיה נראה לי איזה פעם אחת היה איזה אי נעימות ביננו וגם היה לנו איזה חלופת פתקים של סליחה, ולהסביר כזה מה היה בדיוק. אצלי יש כמה. אני לא יודע אם אצלו יש, אם הוא שמר את הפתקים האלה.

הוא תלה לי שלטים לפני החתונה בבית.

(1:13:45) לדוגמה יש כל מיני מסעות כאלה שעושים. מסע ___ (?), מסע _____ (?). והיינו פעם זוג באיזה מסע אחד כזה. כל אחד כתב לשני והייתי בהלם. כי אני תמיד בטוח שאני פתוח אבל אני שומר לעצמי את מה שאני צריך. וכל אחד היה צריך לכתוב על השני, והוא כתב עליי הכי מדויק שחבר כתב עליי אי פעם. הוא כאילו דייק דברים שכולם היו כותבים אבל הוא עשה את זה עוד יותר נכון. כבר אז הייתי בהלם, לא רק עכשיו שאני נזכר בזה.

(1:14:20) הוא לא היה עניו כזה שמתכווץ שמשבחים אותו, זה לא עניין אותו.
לגבי הצניעות שלו זה לא משהו כזה שאומרים לו וואי איזה תותח אתה והוא היה די תפסיק. זה היה כאילו בלי התייחסות.

תלוי באיזה פורום. אם זה בפורום כללי אז הוא היה הופך את המחמאה שלך לקצת ציניות כזה. צוחק על זה כזה. נגיד אם תגיד לו וואי איזה יפה למדת, אז הוא יכול להגיד לך בטח אני הרב הראשי.
זה אותה נקודה, פשוט כאדם מצחיק.

אם היית בא אליו באחד על אחד אז היית מקבל תגובה רצינית כזה. זה לא היה תגובות מתכווצות של מה לא עשיתי כלום וזה. הוא יכול להגיד לך שמע הכל מאהבה באמת אחי בכיף, זה באמת היה כלום בשבילי.

-אני חושב שמשהו מגניב זה שגם בצדדים של הצחוקים וגם בצדדים הגבוהים בכתבים שרק עכשיו אתה מגלה, אבל בדיעבד כשאני חושב על זה, אפשר להגדיר את זה כדיוק. בין עם האינטואיציה החברתית של מה להגיד ומתי ולשים לב לפרטים, גם לדייק את מה שהוא אומר. בין אם בצחוק ובין אם בדברים העמוקים של מאיפה הוא אומר לי את זה. לדייק אותך. גם בצחוקים, זורק איזה בדיחה ואתה אומר וואי איך אתה עושה את זה. בול.

(1:16:48) אני הרגשתי איתו מאוד בבית. תחושה שקשה להסביר אותה אבל אתה פוגש בן אדם ואתה מרגיש…

-אגב איתי, לפחות כלפיי, ואני חושב גם כלפיי כל החברים הוא היה מזה משבח אותכם. אתה ובניה, וואי איזה מטורפים הם וזה. הוא היה עף עליכם חופשי, היה אומר לי, פעם אחת שהייתי פה ויצאתם לטיול הוא היה אומר לי תשמע אתה לא מבין איזה מטורפים הם. אח שלי מסתכל על איזה נקודה במפה ואומר אני רוצה להגיע לכאן היום, פשוט לוקח תיק והולך. היה ממש עף עליכם.
אני לא הכרתי אותכם יותר מידי ואני מסתכל ביום ראשון בבוקר ועשיתם קצת מנות לחיילים ואומר איי איתי ובניה איזה מטורפים וזה. כל הרושם שלי עליכם זה ממנו. הוא ממש אהב אותכם.

יש איזה צד כזה שזה נראה שכל אחד מהם לקח ממנו איזה צד.
לפעמים נראה לי שבניה לקח את הצד היותר נעול ואתה את הצד היותר נפשי.

(1:20:08) הוא היה מאוד משפחתי. הוא היה מספר מלא על המשפחה, כל הזמן. תמיד שהוא היה מתקשר אליי אז הוא היה שואל אותי, יש לי אחות גדולה שלא נשואה והוא היה שואל אותי מה איתה, היא התחתנה? אני כל היום מחפש לאחותי ולאחיות שלי. כל הזמן הוא היה אם אתה יודע על מישהו וזה.. שנינו היינו ביננו מחליפים פרטים כדי שננסה למצוא.

-המשפחה זה תמיד היה הדבר הכי חשוב…

כל הזמן הא היה מראה לי בגאווה תמונות של רוני. הוא היה באורות.

—————-

(1:22:50) היה איזה משהו נראה לי בטיולים וזה… תביא את הג'מפי והוא היה בחרדת קודש כזאת. אני לא רוצה חלילה ללחוץ על אבא, שלא… והיינו תבקש הכל טוב, מקסימום יגיד לך לא.

(1:24:52) הייתי איתו פעם באיזה מעיין ואז הוא קיבל הודעה מהמורה שלו שיש לו טסט או משהו, אז הוא קפץ מאושר הוא לא שלט בעצמו אז הוא עשה איזה 120 שכיבות שמיכה. שבר שיא.

————————–

(1:31:45) ממש אמרנו לא שלא יכתוב. ניסינו לשדל אותו לא לכתוב.
באלון מורה בקורונה ממש לקחתי אותו לשיחה. אם זה ממשיך ככה זה יגמר ברע.
אמרתי לו יש פה אבטיח, עכשיו אנחנו לא חותכים אותו, מישהו אחר יחתוך… 🙂

(1:32:33) היה עצבים עליו שהוא הלך לפני הגיוס למשפחות שכולות.
הוא לפני הצבא החליט ללכת למשפחת שכולות והוא ישב אצל אמא של נדב מילוא שעתיים.

-זה יותר קיצוני מלכתוב יומן:)

(1:37:16) אני מרגיש שאתה נפגש ביום יום עם דמות מלאת חיים כזאת. הוא לא דווקא היה אדם פזיז וזה אבל כאילו עם מאור פנים וכן התפרצויות של חיים, גם במובן השטותי. אני אספר שטיילנו פעם לפני הנוער של שומריה בנחל צאלים. היינו בשומריה ואז הנוער של שומריה עשה טיול אז אמרנו שניסע עם ההסעה שלהם ונלך לבד בטיול והם הלכו איזה קילומטר- שניים מאחורינו. ואז הגענו לגב בעין נמר, יש שם גב עם בוץ שחור של החיים. אנחנו מחכים איזה כמה דקות, היה שם מעיין טוב, ישבנו בו ואז הם מתחילים להגיע ולמלות אותו וזה אז התקדמנו לביצה שמה. לא היה מה לעשות, היה חם וזה. קיצור הוא התחיל וגרר אותי אחריו התחיל להתמרח בבוץ השחור הזה מכף רגל ועד ראש. עיינים אוזניים, שלא יראו שהוא היה פעם לבן. שחור שחור. גם אני, מרחנו אחד את השני בגב ולא זוכר מה היה הקטע בדיוק, של בהלה או של צחוק, להבהיל את הנוער של שומריה, להתחפש לאיזה שני כושים. זה היה רגיל כזה וסתם.

כשהיינו פה ביהודייה, אנחנו הגענו מלמעלה ואפשר ללכת שם בצד. ועמיחי אמר נלך דרך השיחים, דרך המים, היינו יחפים. זה הרבה יותר כיף שנרטבים ומגלים כל מיני מערות ובריכות בתוך הקוצים שם.
אם היית שואל, זה היום יום וזה מה שעולה ראשון לראש. וככה נראה לי שעמיחי התחבר על כולם כי הצד העמוק הוא שמר אותו. הוא שמר על הצד הזה מחובר לארץ ואז גם זה הביא אותו ליצירתיות כזאת וזרימה. להיפגש עם כל הגוונים. ממש להיות 'עמך'. הוא אהב את הדימונאים, אלה שהיו מדימונה, אהב את האופי הזה, הוא העריך אותו, העריך את המידות שלהם.
זה הי מישור ממש פשוט, שהוא גם מביא לצחוקים וגם לאהבה פשוט כזאת לכל הסביבה.

זה לא היה ביג דיל מבחינתו, זה היום יום.
אני לא אומר שהיום שלו היה שטויות אבל מה שהביא את זה זה מצב פשוט כזה. ואז פשוט פתאום שזה מבצבץ אז בשנייה אחת לפעמים כשנפגשים עם עומק, או תוך כדי דיבור וזה אז פתאום הוא נכנס לאיזה דמות ופתאום הוא מתגלה בעומק.
וככה זה גם היה היחס, אני זוכר שהייתה תקופה בישיבה שהייתי לומד איתו חברותא טלפונית במוצשים. ואז התחלנו לדבר ככה ואז היה מעבר מהיר ללימוד כזה. שעכשיו כשאני חושב ברמה של עומק זה היה איזה מעבר חד כזה. עדיין הדיבור היה לא מנותק.

ואז היה לו בירור ממש עמוק בישיבה לפני שהוא עבר לברוכין. ואז אני מקבל בסמס שיר שלו. (טקסט חסר וזה…)
מה שאני רוצה להגיד, זה שני דברים, זה באמת דבר אחד אבל בפועל זה הופיע בשני פרצופים. אתה מקבל את ההודעה ואז פתאום אה זה עמיחי הפנימי עכשיו. לעצור רגע, לנסות להבין לעומק.
זה "כאילו" לא אותו עמיחי שאני חבר שלו, זה עמיחי שאני צריך להבין אותו, להפנים רגע.

אני אגיד עוד משהו, הוא כתב לי את השיר הזה וזה היה תקופה שהוא דיבר איתי על נושא מסוים ואז הוא שלח לי על זה שיר. ובשיר הזה הוא מסיים ב "חיפשתי רוויה, מצאתי צימאון". זה שיר קשה קצת.
ואז היה לי קשה בשבילו, קצת נלחצתי בשבילו. כל מה שדיברנו וזה והוא היה נשמע לפעמים מעודד ואז פתום השיר הזה חותם ככה, "חיפשתי מים מצאתי חומץ" ככה הוא כותב שמה. זה היה לי קשה, ניסיתי להבין. לא דעתי מה לעשות עם עצמי וסוג שלכתבתי לו שיר חזרה. כתבתי לו שיר חזרה. הוא סיים במצאתי חומץ, כתבתי לו אחי יתמלא באומץ, מי שאמר לשמן שידלוק, הוא יאמר לחומץ. ואז הוא כתב לי תודה רבה. אח"כ הבנתי שלא הייתי צריך להיכנס, נכנסתי יותר מידי… לא הבנתי עד הסוף את העומק שלו. תקראו את השיר הזה, הוא מסתיים בכאב, והכאב הזה העציב אותי אבל אני לא בטוח שהוא העציב את עמיחי. לכן סוג של התחרטתי. זה היה מימד של צער בתור אידיאל כאילו. יש צער בעולם ועמיחי חי אותו כמעט כל החיים והלוואי שנהיה בריאים וגם נרגיש את הצער הזה. העולם מלא בשמחה אבל מי שהוא טבעי יש לו איזה צער בנשמה שכוסף יותר. ולא צריך להיבהל, לא להילחץ. זה המנוע שלנו קדימה. ושמתי לב מהתגובה שלו של אחי הכל טוב תרגע, זה לא שיר עצוב. זה שיר שמבטא את ההשתוקקות, של כל העומק שלו.
אבל זה לא הרגיל. הרגיל זה לראות את עמיחי, לתת לו חיבוק. זה דמות שמובילה להמון התפרצויות, המון שמחה מאוד מאוד פשוטה, שצופנת בחובה עומק מאוד מאוד גדול. שניים שהם אחד אבל באמת שנפגשים עם זה זה שניים.

(1:46:15) פעם היינו באבובים. עשינו ולדעתי כבר היינו צריכים ללכת לעשות מנחה, היה כבר ממש מאוחר. רצינו לעשות עוד פעם אחרונה לדעתי. הייתה שם איזה אישה הזיה. שהפגינה על משהו. מסוג האנשים שאתה מכיר את אלה… כולנו עברנו, התקדמנו. ממש רצנו למנחה ורצינו להספיק. וחוץ זה שהוא הכניס שם מנחה, הוא נשאר שם, והסתכלתי אמרתי לו אתה לא רציני, הוא מסביר לה יפה מה מפריע לך. זה היה באמת מטורף. זה היה אישה שהוא נתן לה באמת את כל הסבלנות. זה היה מסוג האנשים שאתה ממשיך ישר.

היה גם איזה התלבטות, אחרי שקראתי גם מה שהוא כתב לפני שהוא התגייס הבנתי גם יותר מה עבר לו.
אני זוכר שבאיזה שיעור ג' דיברתי איתו והתלבטתי אם ללכת לאיזה סיירת. ובדיוק דיברתי איתו ואמרתי שנראה לי אני עושה את זה ממקום כזה שזה מגניב, מעניין ואני לא באמת מרגיש.. עד לפני שבוע אם הייתם שואלים אותי למה מתגייסים הייתי אומר זה בשביל לעבור תהליך ואף אחד לא מאיים עלינו באמת. הכל בסדר עוברים תהליך. וכולם היו מסכימים איתי, תמיד שהייתי אומר את זה אנשים היו צוחקים איתי ואמורים וואלה נכון מי מתגייס היום בשביל זה.
ואני זוכר שאמרתי לו שאני חושב שזה ממקום שזה מגניב וזה מה שמעניין אותי. אני זוכר שהוא פשוט לא הבין אותי. הוא הבין נראה לי בתיאוריה מה זה אומר אבל הוא באמת אמר מה יש לך זה חשוב, באמת צריך את זה.
נראה לי היום אחרי שקראתי את המכתב שלו שהוא כתב לפני שהוא מתגייס, הבנתי שהוא מתגייס אשכרה ממקום שהוא הבין מה בדיוק הוא הולך לעשות. ממקום שמעטים האנשים שמתגייסים ממקום כזה. לזכור שיש כל הזמן איום על עם ישראל. אז לא הבנתי למה הוא לא מבין אותי, פשוט זה למה שאנשים מתגייסים. אף אחד לא מתגייס בשביל דברים אחרים. והוא לא הבין אותי והיום אני מבין מאיזה מקום הוא… הוא חיכה למלחמה.

(1:49:10) אגב זה גם מה שתמיד משדרים בישיבה. כוכבים יש מספיק לעם ישראל, עכשיו צריך לומדי תורה. שזה נכון אבל אחרי שאתה יוצא מהישיבה כבייניש אז זה מוזר כזה.

-דיברנו על זה בדרך על גלייכר שהוא לא הבין אותו. היה בעמיחי איזה פשטות כזאת ממש להישאר לא ציני כלפי החיים. אני מרגיש על עצמי וגם על הרבה חבר'ה. בתיכון יש בך משהו בוער כזה, תנועות נוער והתנדבויות וכל היום אתה בטיולים ואתה חוגג את החיים. היה לנו בתיכון את הפינויים ואת ההפגנות וכל מיני… והיינו מלא תסיסה. ועם השנים לצערי אני אומר אתה הולך לישיבה, הישיבה זה משהו שאולי זה לא מה שאמור להיות אבל אתה מתמקד בבניה אישית ואתה נהיה כאילו איזה עם מן מבט מורכב כזה על החיים. המבט המורכב הזה כאילו אתה חכם גדול שלא לכל דבר קופצים, לא עכשיו אתה הולך לצבא ובאמת חושב אם אתה הולך בשביל עצמך או הולך לעם ישראל…. וכל התהליך הזה אצל עמיח הוא רק נבנה מאז התיכון. הוא שמר על איזה פשטות כזאתי. הוא לא היה איזה שכל חריף ומורכב כזה. הפשטות הזאת כאילו ממש עזרה לו להישאר טהור כזה. הוא 'דילג' על השחיקה הזאת של אחרי התיכון והצליח לשמר את זה עד הצבא ובצבא. ובצבא עוד יותר, זה היה משהו מטורף. בדרך כלל הצבא הוא הרבה יותר שוחק, בטח מהישיבה. אתה נכנס להרגל וליום יום. אתה קטן כזה.
עכשיו דיברתי על זה עם גלייכר שהרבה פעמים אומרים שאדם מת אבל הוא ממשיך לחיות. אבל זה מן לא יודע אם צוואה אבל פתאום מתעורר איזה רצון לחזור לפשטות הזאת, לאידיאלים הפשוטים. לחיות כלל ישראל ברוח. מורשת של עמיח. מגניב שדווקא הפשטות זה נתן לו מלא כוח.

וזה לא מוריד בכלל מהמקצועיות. זה תדלק את המקצועיות. נגיד הוא היה חולה על סיפורי נופלים וכאלה. היה לו ממש מדף, ארון.
אני חושב שאני או אולי אנחנו נסתכל כזה שזה היה יותר ביסודי שלי או בחטיבה מקום שמדברים על נופלים ועושים מכל אחד גיבור. ואז איפשהו בתיכון נהיינו ציניים לזה. בסדר חתמת כרטיס בעולם, מקבל איזה סרט נחמד ואולי גם איזה ספר עם הקדשה. אגב אני חושב שלהרבה תיכוניסטים זה עובר בראש, מה ייספרו עליי…
פשוט שהוא לא שאל את עצמו מה יספרו עליו. אבל לגבי הנקודה שאמרת, המקום הזה שאנחנו היינו ציניים כלפי הסיפורים האלה. אני חושב שונינו עדיין היה יכול לקרוא סיפורי גבורה באותנטיות, להאמין ו'איזה אנשים מטורפים'. להתרגש מכל דבר כזה בלי הציניות.

(1:53:36) אני התקשרתי אליו והספקתי לדבר איתו איזה 20 דקות- חצי שעה. ומאוד שמחתי והערכתי את זה. אם הבנתי נכון אז עד שהוא יצא, זה היה איזה 30 או 40 יום שהוא לא היה בבית.
אני אומר לו ונינו תעבור בבית, תן כיף לאמא משהו. אז הוא עושה לא, היא שמחה אני הולך לישיבה. אמרתי לו תשמע אחי תנוח. ואז אמרתי לו שמע אחי אנחנו לא מספיקים לדבר הרבה אבל אתה הפינה החמה שלי פעם בכמה זמן וזה שאתה יוצא מצה"ל ונותן לי אחת מהשיחות טלפון המעטות שיש בשבילי זה דבר ממש חזק. אמרתי לו והוא גם לא כזה הבין מה רציתי תשמע אתה במגלן ואני מכיר חברים שמגיעים לצבא, ואתה כבר שנה בצה"ל ולא שומעים ממך חולשה, אני לא שומע איזה שחיקה, אתה רק הולך ומתגבר, אתה מבין את זה? מבחינתי אני מעריך את זה. זה היה פינה חמה קטנה.
דיברנו קצת על ההתמודדויות בצבא, על זה שהוא הולך לישיבה אחרי הצבא. זה באופן כללי אבל אני זוכר שאני מתחזק מהשיחה הזאת.

-הוא לא היה שופך עליך כל מה שהיה, אם היית שואל אותו אז הוא היה מספר. יש חיילים שרק מחפשים כל השבוע לפרוק כבר מה עבר עליהם ואצל היית שיחה שלמה להיות בגזרה שלך, לדבר על החיים שלך. מה איתך וזה.

דווקא בראש השנה הוא אמר שהוא מגיע הביתה לשישי, הוא נראלי סיפר על הפעם הקודמת שהוא היה בבית, ואומר שאין לו כוח לדבר. אני לא מצליח לעשות כלום מרוב שאני גמור מהשבוע. לא מצליח לחשוב על כלום. אז אמרתי לו טוב אז אתה הולך לישון בכניסת שבת וקם למחרת בשתיים. הוא היה אומר לא אז אני ישב בחוץ… (לא שומעים את ההמשך)

הוא עבד ממש קשה במהלך השבוע, יש לי חבר טוב שאיתו בצוות וכאילו זה ניכר ההשקעה שלו.

נזכרנו בראש השנה, אנחנו כל מיני חבר'ה שלא התגייסו עם המחלקה של הישיבה. והוא שאל אותנו איך זה להיות לבד. אצל עמיח הוא ממש נבנה מזה. גם זה הדבר הפשוט והמובן לכולם שכשאתה עומד על שלך אז מעריכים אותך יותר, אתה לא מתפשר. והוא ממש אמר שהחבר'ה בצוות יודעים מי דתי דתי ומי ככה ככה. זה ברור להם.
הוא גם אמר שהוא יכל להיות כזה מין א' חינוך כזה או א' חיבור למסורת… הוא היה חצי מהאלפים של המחלקה. נראה לי שהחבר'ה ממש העריכו אותו. הוא לא היה פראייר, הוא לא ויתר. הוא היה גם מאיר פנים והוא גם היה מקצוען, והוא גם עבד קשה והיה מתפרק מזה (לא ככ שומעים את ההמשך)

-היה לי איזה קטע מצחיק שקראתי את המכתב הזה שלפני צה"ל, והוא כותב הכל שמה בשפה פסיכופטית ואז המקצוענים הזה… זה הפריע לי ברמה שהייתי בטוח שהיא לא בעברית…

(02:01:07) בדיוק חבר שלי סיפר שהוא היה בברוכין בשבו"ש. ואז הוא ראה שני אנשים רוקדים בגשם כמו איזה דפוקים והוא רואה את אח שלי רוקד שם בגשם בחוץ.

-פעם תפסנו טרמפים איפשהו ואז לא היה איפה להישען, זה היה סתם אמצע כביש. והיה רק את המעקה שאחרי הפס הצהוב אז אוטומטית זה היה בדיוק הגובה שאתה נשען עם הידיים. ואז שנינו מתיישבים עליו. ואז אחרי 5 שניות אנחנו קולטים שהמעקה הזה רותח, זה היה איזה 2 בצהריים, משו רותח שקשה להשאיר את הידיים על המעקה. ואז הוא עושה לי וואי איזה קור. התחלנו לעשות שם מי נשאר הכי הרבה ותוך כדי מגזים כמה קר לו. הוא מגיע לוואי אני מרגיש דוב שלג בסיביר עכשיו. זה נהיה לא מצחיק מתשיהו אני פורש אני רואה אותו אחרי שבועיים אומר לי עדיין יש לי כוויות. כוויות קור.

תמלול הקלטות של עמיחי

הקלטות עמיחי ונינו:

אחי היקר, תודה שאתה משתף אותי ככה, שבוע טוב.

וואו תשמע זה מרגש מאוד לשמוע את זה.

כן, זה כל הפער הזה בין השאיפה לאינסוף וההשתוקקות לבין המציאות, והרצון לחיות באינסוף.

מאוד מבין אותך.

בסוף השמחה הזאת היא מהגעגוע האינסופי, בעצם הגעגוע מראה על רמה מאוד גבוהה שהנשמה שייכת אליה ומשתוקקת אליה רוצה לחיות בה,

ויש פה מין מקום של סתירה זה יכול להיות מקום של הרמוניה כי הנשמה רוצה להיות באינסוף,

והגוף נמצא בעולם, וההישתוקקות הזאת מולידה הרמוניה בין הנשמה לגוף ואז בסוף בפרטים הקטנים כמו שאתה אומר שזה לא מגיע לידי ביטוי,

באמת באמת בעומק העיניין הריכוז בהם הוא הגילוי של הנשמה כי האינסוף של הנשמה הוא שואף להרים את העולם לאינסוף אז כל הרמה של העולם במציאות בפרטים, ובפרטים האלה זה בעצם הביטוי הכי עמוק של ההישתוקקות הזאת שאתה מרגיש.

וואו חזק ואמץ אחי.

הקלטות עמיחי ונינו 2:

שמע יהודה אני חייב עזרה,

אני עכשיו בקצת חשבון נפש על התקופה הזאת ואני מרגיש שאין לי התקדמות רוחנית.

אני כן לומד תורה ומה שצריך ,

אבל גם אתה חידדת לי את זה קצת,

אבל חסר לי ההתקדמות הרוחנית, מה שאני מדבר על לספוג הכול ואת התנועה הרוחנית הזאת אבתוך בצבא, ועכשיו ב"רגילה" אני מרגיש פתאום איזה יובש כזה.

שכאילו החלק התכני שיש בצבא זה כל מה שיש לך? מה אתה לא בתהליך רוחני? אתה לא מתקדם? אתה לא מתקדם ברגילה? אין לך משהו שהוא מעל מכול העיסוק בפרטים.

עמיחי ונינו-קטע מהחלק האחרון של השיחה-הקלטה

אני אומר לך, כל החלטה שתקבל יכול להיות שטעית בה. גם כל החלטה שתקבל יכול להיות שלא תצליח לעמוד

בה. אבל זה כבר לא תלוי בך.

ואתה תראה שמהרגע שתחליט, פתאום תראה הכוחות חוזרים אליך, כי הנפש התרגלה לעבוד מול דבר מסויים,

ומה שקרה לנפש זה שהיא לא ממוקדת, לא מרוכזת במשהו, וברגע שתחליט הנפש תהיה מרוכזת, ואתה תראה

שזה יהיה לך טוב יותר.

ומה שאני מציע לך זה שתיקח מחברת, ותכתוב בה את התחושת שלך, תכתוב לך רגשות. ונגיד יש לך חששות,

אז תכתוב אותם, ותענה לעצמך. ככה אתה תראה שהדברים יותר יתיישרו, כי ככה אתה נותן מקום לתחושות

שלך, אתה לא תתעלם מדברים שיושבים עליך, ותראה שלאט לאט אתה נהיה יותר שלם עם ההחלטה שלך. גם

לי לפני הסיירת היה לי מחברת, וכתבתי בה, כי באמת מי אמר שזה הדבר הכי נכון לי, ומה יהיה עם החתונה,

ואני לא מספיק בכושר, ובאמת זה היה רק על חששות, ואתה בעצם נותן לעצמך תשובות, ואז רואה שבאמת הכל

מסתדר ומתיישר.

ותוך כדי תיקח את זה בשתי ידיים. אם זה עוד שיעור, או עוד אימון, וגם בתפילה אם אתה מתפלל, ואתה בעצם

מתפלל על משהו אחר, אבל בסוף תתרכז בנקודה הזאת.

בס"ד

עמיחי שמח במקום שלו בצבא

-אתה מרגיש שזה המקום שלך?

כן. זה בסוף זה מקום.. גם בצוות, את היכול הרבה יותר להבי את עצמך לידי ביטוי. בסוף במחלקה אתה איפשהו הולך לאיבוד, באיזשהו מקום עוד חייל. בצוות יש לך תפקיד והרבה פעמים יש לך חלק מאוד מסוים שרק אתה מביא לצוות. אז זה יתרון שאני אוהב אותו. דבר שני הכוחות שאתה מוציא והאתגרים שאתה נפגש איתם. דבר שלישי ההכשרה עצמה מעניינת, כבר פעמיים עשיתי תרגילים מוסקים, יש לנו עוד מעט קורס צניחה, שזה דברים יעניינים. וגם בסוף אתה מרגיש …?.. הייעוד שלך והכל, אתה אומר יש פה דברים מדנעותיים והכל, דברים משמעותיים שאתה הולך לעשות. גם האווירה, האנשים.. אנשים ברמה הרבה יותר גבוהה, אנשים מאוד רציניים ומעניינים. פשוט מעניין, כאילו בסוף הרבה יותר. אני ממליץ לך , אם אתה רוצה כאילו.. זה מקום שמוציא הרבה כוחות. זה משהו שמאוד היה חסר לי בישיבה.. זה לא היה הזמן הנכון, אבל חיכיתי לזה, אתה מבין? חיכיתי להוציא כוחות.

בס"ד

דבר תורה עמיחי-

שלום לכולם, חג שמח תודה על הזכות להגיד דבר תורה. בפרשה שנקרא מחר יש קריאה מאוד מעניינת , הגענו לשביעי של פסח , השיא של החג, רואים את זה גם בקריאה – כל סיפור היציאה , ים סוף, שירת הים כל העניין הזה של קריאת הים , קריאת ים סוף ושירת מרים.. עכשיו לכאורה באמת חג החירות , יציאת עם ישראל, היווצרות עם ישראל הכי מתאים לסיים את זה בשירת הים , שירת מרים אבל לא, אנחנו נראה מחר שאנחנו ממשיכים עוד כמה פסוקים, אנחנו ממשיכים לקרוא " ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור".. הם הגיעו למרה לא יכלו לשתות כי המים היו מרים ו.. וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃

וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְהֹוָ֗ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהֹוָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃

וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כׇּל־חֻקָּ֑יו כׇּֽל־הַמַּחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ"..

עכשיו לכאורה למה הפסוק הזה הגיע דווקא אחרי הסיפור הזה? למה הפסוק של אם שמוע תשמע, לכאורה אתה תביא את הסיפור הזה אחרי הנס . אם תשמעו הנס הזה של קריאת ים סוף והשירה שעכשיו שרתם זה יהיה לכם כל הזמן . אני לא אשים לכם את המחלה של מצרים , אני אעשה לכם ניסים . אבל לא רק אחרי שעם ישראל יתלונן ואז יש את הנס של המרה ויותר מזה מה הקטע להוסיף את זה בקריאה של שביעי של פסח? מה הקשר לשביעי של פסח ? שביעי של פסח שיא של חג החירות. תסיים את זה בשירת מרים , בעם ישראל נמצא על הים . תסיים את זה בטעם טוב . למה עכשיו צריך לספר שעם ישראל לא היה להם מים ,והתלוננו והיה את כל העניין הזה?

אז באמת שמסתכלים על תפקיד החג , בכללי שזה נקרא חג החירות , זה כל ההיווצרות של עם ישראל בצורה כללית היציאה שלהם מעבדות לחירות ובגדול העניין הזה של החירות זה בא גם להעביר אותנו תהליך של יציאה של עבדות לחירות , הרבה פעמים יש לנו שעבודים חיצוניים , יש לנו דברים שחיצונים לנו שמנהלים אותנו בחיים במודע או בתת מודע או דברים שאנחנו עושים שאנחנו לא באמת רוצים ובעצם אנחנו במטרה שלנו, בשאיפה שלנו זה לחזור לנתיב חיים שהוא שלנו , שמתאים לנו . אם זה אומר לשמור את התורה והמצות , אם זה אומר לבחור את הבחירות שנכונות לנו, ללכת בדרך שנכונה ליעוד שלנו , זה להיות אנשים חרותים , לא להשתעבד לדברים חיצוניים לנו . ובתהליך הזה של היציאה מחירות יש מרכיב מאוד מרכזי לעניין הזה של המרור. רואים את זה גם שזה חלק מאוד מרכזי מהעניין של פסח , העניין של פסח זה המרור , על מצוות ומרורים תוכלו , "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה, ומרור" זאת אומרת העניין של המרור בתוך חג החירות . מה העניין הזה של המרור? אז בעצם המרור לדעתי הוא בעצם הנקודת יציאה הראשונה של האדם לחירות . למה? כי שאדם מרגיש מרירות זה הנקודה הכי פנימית שדורשת ממנו- באונה המציאות עכשיו לא מתאימה לך , היא מרה לך , היא לא שייכת לך . ולכן היא לא מתאימה לך . אז יוצא שהצעקה הזאת הבהירה הזאת הפנימית, ההתעוררות הזאת לרגש של המרירות היא הנק' שמסמלת דווקא את שיא הטהרה של האדם , את שיא היציאה שלו מחירות . את ההתחלה של היציאה מחירות . באונה אני עכשיו לא נמצא בנתיב שלי אני לא עושה דבר שמתאים לי , אז זה בדיוק ההתחלה של היציאה שלו לחירות . כי עכשיו הנה עכשיו אפשר לחזור בתשובה , עכשיו אפשר לשנות. עכשיו אפשר לתקן . אז הנקודה של המרור זה התפקיד הכי מרכזי ביציאה מחירות , היא הכי קריטית לחירות . לכן גם אולי חשוב בשביעי של פסח לקרוא דווקא לעניין הזה של המרור . דווקא לעניין הזה של לסיים את הקריאה שם . שם שומעים לקול ה' ושם אנחנו נבדלים מתוך מצרים. שם בנקודה שבה אנחנו יוצאים לחירות ע"י שאנחנו מרגישים ושמים לב , ע"י חשבון נפש, ע"י תחושה, ע"י הקשבה, שאנחנו לא נמצאים בנתיב שלנו . וזה בעצם הוראה קודם כל כללית . הוראה של ה' לעם ישראל . באונה יש לכם יעוד בעולם , יש לכם תפקיד מרכזי . לא סתם הוצאתי אותכם מארץ מצריים . אל תשתו מים שהם מרים לכם . אתם צריכים לשתות מים נקיים ,ואיך זה ? ע"י שתשמעו לי , שתשמעו ליעוד שלכם . תשמעו לשליחות שלכם וגם בצורה פרטית . תאחזו בצורה הפרטית, ביעוד של כל אחד ממכם . יש פסוק בהקשר הזה שאני מאוד אוהב במשלי . כתוב " שְׁתֵה־מַ֥יִם מִבּוֹרֶ֑ךָ וְנֹזְלִ֗ים מִתּ֥וֹךְ בְּאֵרֶֽךָ׃ יָפ֣וּצוּ מַעְיְנֹתֶ֣יךָ ח֑וּצָה בָּ֝רְחֹב֗וֹת פַּלְגֵי־מָֽיִם׃ יִֽהְיוּ־לְךָ֥ לְבַדֶּ֑ךָ וְאֵ֖ין לְזָרִ֣ים אִתָּֽךְ" זאת אומרת שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך ההבדל בן בור לבאר – בור מקבל מים מבחוץ , באר מקבל מים מבתוכו . ז"א שהחוץ והתוך יהיו שווים . באר זה הנביעה העצמית . והחוץ זה הבור . ז" א מה שתקבל מבחוץ , החיים שלך החיצוניים הם יהיו שייכים לנביעה הפנימית . שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך על ידי זה יפוצו מעינותייך חוצה . אתה תהיה אדם שנובע . אתה תהיה מעיין נובע שמחיה את כל הסביבה שלך, שמפריח את הכול , תיהיה אדם חופשי . ברחובות פלגי מים יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך . זה יהיה שלך , לבדך, זה יהיה מיוחד לך, זה יהיה נקי , זה יהיה טהור , ובעז"ה אני מאחל לנו . ואיי אני מצטער הארכתי קצת .. את מאחל שבע"ה נזכה להתחבר גם לתפקיד הזה של המרור , גם להקשיב לו , לא להיבהל ממנו . מתוך זה להבין את השליחות שלנו . מתוך זה לצאת לחירות אמיתי לגאולה שלמה בעז"ה כללית ופרטית . יאלה להתראות, חג שמח . תודה רבה .

קטע יום סיירות

זאת אומרת בקבלת החלטה שלך תבין שיכול להיות שההחלטה הזאת לא תהיה נכונה אבל זה כבר לא בשליטה שלך כי אתה מבחינתך החיים שלך הרגישו , האינטואיציה שלך הרגישה שזה מה שנכון

וזהו עכשיו את משליך על הקב"ה. אתה בא לקב"ה ואומר "הקב"ה זה ההחלטה שקיבלתי , אני עכשיו הולך להשקיע את כל הכוחות שלי בזה ועכשיו אני – יכול להיות שטעיתי אבל הקב"ה לא נתת לי רוח הקודש להבין מה בדיוק נכון לי ובנתונים זה ההחלטה שקיבלתי ואני הולך איתך , לעשות את כל המאמץ והתוצאה היא ממך". ככה תגיד לקב"ה ואת תראה שזה מרגיע אותך , המקום הזה שלא מוכרח לדעת ב100% שאתה צודק, מבין?

*כן*

אני עד היום החלטות שקיבלתי אני לא יודע אם הן היו נכונות, אין לי מושג. ואני אומר את זה לעצמי -" יכול להיות שטעיתי בהחלטה להתגייס לשלוש שנים" אני אומר לעצמי את זה . וזה מרגיע אותי. זה אומר "אני עם הקב"ה" כאילו אני נותן לקב"ה להוליך את החיים שלי.

*נו אתה מבין, אם יש פעמים שאתה מתחרט על זה אז אתה לא שמח.*

מה זאת אומרת מתחרט?

*אתה אומר -"יש פעמים שהרגשתי שההחלטה שלי היא לא נכונה"*

נכון, אבל זה החשבון נפש ,אם אין מה לעשות אז אין מה לעשות. אבל תדע לך גם עוד משהו הקב"ה מסדר את המציאות ,הרבה פעמים זה "עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך" אתה מכיר את זה בפרקי אבות?

*כן*

זאת אומרת אתה מכוון את הרצון שלך לרצון האלוקי ואז יוצא שמה שאתה עושה ורוצה בסוף זה בדיוק הרצון שלו שהוא רוצה ממך, הבנת?

הרבה פעמים יכול להיות בדיעבד שבחשבון נפש אולי זה לא היה נכון אבל הקב"ה מסדר את זה שזה היה הדבר הכי נכון במציאות.

*איך אני יודע לכוון את זה באופן כזה?*

אז זה, אין לך נקודת 100% , תקבל החלטה ותגיד לעצמך "יכול להיות שאני טועה בה אבל זה ההחלטה שקיבלתי ואני הולך עליה ב100%" עכשיו אם נגיד קיבלת החלטה ללכת על יום סיירות הזה בכל הכוח, הישיבה הולכת הצידה כי זה מה שהקב"ה רוצה ממך עכשיו, אז כל שיעור, כל סדר, הכל זה בונוס אתה עכשיו חושב "מה אני צריך בשביל לעבור את היום סיירות הקרוב?"

*אני רוצה להגיע אליו בשמחה כזאת אתה מבין? בראש אחר ממה שאני מגיע אליו עכשיו*

מה זה אומר בשמחה? במקום שאתה מאמין בעצמך?

*או ממקום שאני מאמין בעצמי או ממקום שלא משנה לי מה קורה הכל בסדר אתה מבין?*

אני חושב שמה שמונע ממך להגיע למקום הזה זה הצד השני שכל הזמן מכניס בך קולות כאלה של "אולי לא"

*כן*

"אולי זה לא מתאים ואולי זה לא זה " אני חושב שברגע שתיקח את ההחלטה בשתי ידיים ותהיה שלם איתה ותתחיל להתכוונן סביב זה ותשקיע את כל כוחותיך סביב זה תראה ש – זה לא יהיה תוך יום ולא יומיים אבל תוך שלושה ימים , ארבע ימים אתה תראה שהרבה מחשבות ותוך כדי שאתה מתאמן סביב זה ואתה כולך סביב זה , זאת אומרת שאתה כותב לעצמך דגשים אתה משקיע את כולך בזה אתה תראה שלאט לאט הנפש היא מתפייסת סביב הדבר, ואז אתה תראה שאתה תגיע למקום – אף פעם אתה לא תגיע לדבר כזה ממש כאילו ב100% שמחה, זה דבר מפחיד ,זה מבחן אבל אתה תראה שאתה הרבה יותר שלם עם ההגעה של המבחן וזה אפילו זה מעביר אותך איזה תהליך מסויים והכנה ליום אבל זה כן דורש את נקודת הוודאות בנפש כי ברגע שהנפש לא וודאית אז היא מרגישה לא יציבה, כשהיא לא יציבה היא לא יכולה לגשת לדבר בשלמות.

עמיחי קטע יום סיירת

זה ברור. זה מנגנון הישרדות של ה.. זאת אומרת, אל תדחוק את זה. זה מנגנון הישרדות של הגוף. הוא מרגיש שהוא לקראת איזה מבחן גדול, והוא מאוד מייצר מנגנוני התנגדות. כאילו, קודם תבין מאיפה זה מגיע. הוא מייצר לך את השאלות של ה- מי אמר שאתה רוצה סיירת? והוא זה שמייצר לך את השאלות על הנקודה הזאת שאתה רואה שאתה לא מצליח להיות כמו שצריך בישיבה בגלל זה, וזה שואב אותך. והוא זה שממלא אותך במחשבות על זה.כי הגוף הוא עובד במנגנון שהוא אוהב להיוית בשליטה על המציאות. כשהוא לקראת קומה נוספת, או דברים חדשים, אז הוא מפתח מנגנוני התנגדות כאלה. זה מגיע מהמקום הזה. ותדע לך, זה טבעי. כולנו חווים את זה כל הזמן. כאילו, לא צריך להיבהל מזה ולהתעלם מזה, לא צריך עכשיו להילחם בזה. זה קיים. זה קיים, תן לזה את השם. תבין שעכשיו מה שקורה בתקופה הקרובה, זה שיהיה לך הרבה מחשבות, ושיהיו לך הרבה הרהורים על היום סיירות, ושיהיו לך הרבה חששות. כי זה המנגנון שלנו. ככה אנחנו עובדים. לקראת משהו חדש הגוף מייצר מנגנונים. (הבנת את הנקודה הזאת?)
עכשיו מה שאני מציע זה שתעשה הפרד ומשול. שתחליט על מה אתה הולך בכל הכוח. ואם בכלל זה שאתה הולך עכשיו ליום סיירות. (עוד כמה זמן היום סיירות הקרוב? – עוד שבוע ויומיים.)
יפה. עכשיו אתה תעשה את זה בעדיפות הראשונה. כרגע תחליט, כאילו אני אומר, תקבל החלטה. או שהיום סיירות שלך זה בעדיפות הראשונה, ואז תלך על זה בכל הכוח. והישיבה אפילו תדפק כאילו. כל לימוד הכי קטן, או שיעור הכי קטן, זה בונוס מבחינתך. אתה כל הכוחות שלך, כל הרצונות שלך, כל מי שאתה, הולכים להצלחה של הדבר הזה. ואל תיבהל מזה. אל תגיד לא, אני לא לומד עכשיו.. מי אמר שזה יותר חשוב מהלימוד תורה,. אנחנו לא עובדים בצורה של הלימוד תורה, אלא אנחנו עובדים בצורה של איפה החיים שלנו נמצאים. ואם החיים שלנו עכשיו נמצאים במקום של היום סיירות, אז אנחנו קצת 'בכל דרכיך דעהו' אנחנו כל הכוחות צריכים להיות שם. כאילו הנקודה של ההרהור מתחילה עם הנקודת וודאות. שאתה מרגיש שאתה לא וודאי כלפי הדברים שאתה פוגש במציאות. אתה גם במסגרת ישיבתית, אתה גם במסגרת של הצבא, של היום סיירות, ותוך כדי צפות בגלל זה השאלות של- אוקי. מה אני רוצה יותר? ומי אמר וזה.. כאילו הנקודה הוודאית נראלי היא זו שחסרה לך.
(-זהו זה הנקודה הוודאית הזאת, שאני לא יודע מה אני רוצה. אני לא יודע מה אני רוצה מהישיבה, ואני לא יודע מה אני רוצה מהסיירות.)
שמע, מה זה אני לא יודע מה אני רוצה? אני לא יודע במאה אחוז מה יהיה טוב לי. לא? זה הכוונה שלך?.. ( – כן)
אוקי. אז אתה יודע שאף פעם אנחנו לא יודעים במאה אחוז מה יהה טוב לנו. תרשה לעצמך להגיד אני לוקח החלטה, ויכול להיות שאני טועה. אתה יודע שעד היום אני אומר לעצמי- לקחתי החלטה להיות במגלן ויכול להיות טעיתי? וזה פוגש אותי כל שבוע. אבל טני אומר לעצמי זה ההחלטה שקיבלתי, אין לי רוח הקודש לדעת, אני לא נביא, אני לא יודע מה הקב"ה רוצה. אבל אני הולך עם הקב"ה. יכול להיות שטעיתי. וזה בסדר גמור. יכול להיות שטעיתי, אבל החלטתי את זה.
זאת אומרת, בקבלת החלטה שלך, תבין שיכולמלהיות שההחלטה הזאת לא תההי מכונה, אבל זה כבר לא בשליטה שלך. כי אתה מבחינתך החיים שלך הרגישו, האינטואיציה שלך הרגישה שזה מה שנכון, וזהו. עכשיו אתה משליך על הקב"ה. אתה בא לקב"ה ואומר- הקב"ה, זה ההחלטה שקיבלתי. אני עכשיו הולך להשקיע את כל הכוחות שלי בזה. ויכול שטעיתי, נכון, אבל הקב"ה לא נתת לי רוח הקודש להבין מה בדיוק נכון לי, בנתונים- זה ההחלטה שקיבלתי. ואני הולך איתך נטו. את כל המאמץ, והתוצאה היא ממך. ככה תגיד לקב"ה. ואתה תראה שזה מרגיע אותך. המקום הזה שאתה לא מוכרח לדעת במאה אחוז שאתה צודק. אני עד היום, החלטות שקיבלתי אני לא יודע אם הן היו נכונות. ואני אומר את זה לעצמי. אני אומר, יכול להיות שטעיתי בהחלטה להתגייס לשלוש שנים. אני אומר לעצמי את זה. וזה מרגיע אותי. זה אומר- אני עם הקב"ה, אני נותן לקב"ה להוליך את החיים שלי.
(- אבל אם יש פעמים שאתה מתחרט על זה, אז אתה לא תרגיש.
– מה זאת אומרת מתחרט?
-אתה אומר. יש פעמים שנראה לך שקיבלת החלטה שהיא לא נכונה.)
נכון. אבל זה החשבון נפש. אם אין מה לעשות, אז אין מה לעשות. אבל תדע לך גם עוד משהו.. הקב"ה הוא מסדר את המציאות, הרבה פעמים זה- עשה רצונך כרצונו, כדי שהוא יעשה רצונו כרצונך. אתה מכיר את זה בפרקי אבות? זאת אומרת אתה מכוון את הרצון שלך לרצון האלוקי, ואז יוצא שמה שאתה עושה, מה שאתה רוצה ועושה בסוף, זה בדיוק הרצון שלו שהוא רוצה ממך. זאת אומרת הרבה פעמים יכול להיות שעכשיו בדיעבד בחשבון נפש אולי זה לא היה נכון, אבל הקב"ה מסדר את זה שזה היה הדבר הכי נכון במציאות.
– איך אני יועדת לכוון את זה?
אז זה, אין לך נקודת מאה אחוז. תקבל החלטה, ותגיד לעצמך יכול להיות שאני טועה בה. אבךלמזה ההחלטה שקיגבלתי ואני הולך עליה במאה אחוז. עכשיו אם נגדי קיבלת החלטה שאתה הולך להיום סיירות הזה בכל הכוח, הישיבה הולכת הצידה,. כי זה מה שהקב"ה רוצה ממך עכשיו. אז כל שיעור, כל סדר, כל זה, הכל זה בונוס. אתה עכשיו- מה אני צריך בשביל לעבור את היום סיירות הקרוב?
(- אני רוצה להגיע אליו בשמחה כזאת. בראש אחר ממה שאני מגיע אליו עכשיו.
– מה זה אומר בשמחה? ממקום שאתה מאמין בעצמך?
– ממקום שלא משנה מה קורה, הכל ..?..)
אני חושב שמה שמןנע ממך להגיע מהמקום הזה, זה הצד השני שכל הזמן מכניס בך קולות של אולי לא, שאולי זה לא מתאים, ואולי זה לא זה. אני חושב שברגע שתהיה שלם עם.. כאילו שתיקח את ההחלטה בשתי ידיים ותהיה שלם איתה, ותתחיל להתכוונן סביב זה ולהשקיע את כל כוחותיך סביב זה, תראה ש.. זה לא יהיה יום ולא יומיים, אבל תוך שלושה ימים, ארבעה ימים, הרבה מחשבות ותוך כדי שאתה מתאמן סביב זה, ואתה כולך סביב זה.. כלומר אתה כותה לעצמך דגשים, ואתה משקיע את כולך בזה, אתה תראה שלאט לאט הנפש מתפייסת סביב הדבר. ואז אתה תראה שאתה תגיע למקום.. אף פעם אתה לא תגיע לדבר כזה שאתה ממש כאילו במאה אחוז שמחה. כי בסוף זה דבר מפחיד. זה מבחן. אבל אתה תראה שאתה הרבה יותר שלם עם ההגעה של המבחן, וזה אפילו מעביר אותך איזה תהליך מסויים בכל ההכנה ליום. אבל זה כן דורש את הנקודת ודאות בנפש. כי ברגע שהנפש לא ודאית, אז היא מרגישה לא יציבה. וכשהיא לא יציבה היא לא יכולה לגשת לדבר בשלימות.

בס"ד

עמיחי ונינו- שמח במקום שלו בצבא:

חבר: אתה מרגיש שזה המקום שלך?

עמיחי: כן, כן.. בסוף זה מקום שאתה רואה את זה, גם צוות הוא מקום שאתה יכול הרבה יותר להביא את עצמך לידי ביטוי, בסוף במחלקה אתה איפה שהוא הולך לאיבוד, כאילו באיזה שהוא מקום עוד חייל, בצוות יש לך תפקיד והרבה פעמים יש לך חלק מאד מסויים שרק אתה מביא לצוות. אז זה יתרון שאני אוהב אותו. דבר שני, הכוחות שאתה מוציא והאתגרים שאתה נפגש איתם. דבר שלישי, ההכשרה עצמה מעניינית. כבר פעמיים כאילו עשיתי תרגילים מוסקים, יש לנו עוד מעט קורס צניחה, יש דברים מעניינים. אממ וגם כאילו בסוף גם אתה מרגיש, בסוף גם כשמספרים לך על הייעוד שלך והכל אתה אומר בואנה יש פה דברים משמעותיים שאתה הולך לעשות כאילו, אז זה מאד.. גם האווירה, האנשים, האנשים ברמה הרבה יותר גבוהה, אנשים מאד רציניים ומעניינים. זה שירות מעניין בסוף הרבה יותר. אני ממליץ לך אם אתה רוצה.זה מקום שמוציא הרבה כוחות.זה משהו שמאד היה חסר לי בישיבה. זה לא היה הזמן הנכון אבל חיכיתי לזה אתה מבין חיכיתי להוציא כוחות.

עמיחי ונינו- קטע מתוך שיחה עם חילוני בצבא:

עמיחי: השבוע היה, כאילו בגלל שהיה חול המועד, לא זה היה שבוע שעבר בעצם, היה לא חול המועד היה ימי חנוכה, התאמנו בשטחי אש. עכשיו יש חוק שאומר שאתה צריך לשים חסמים כדי שאזרחים לא יכנסו. אז אמרו לי ללכת לחסם עם עוד אחד, והיינו שם איזה שש שעות. והוא כאילו, באתי אמרתי לו בהתחלה שמע אני עכשיו מוחק את כל מה שאני בא איתו ואת כל מה שאני יודע, מה שאני מאמין, מה שזה.. אני עושה עכשיו באמת להבין, להכיר אותך באמת, מה הדעות, מה הזה.. וזה כאילו זה היה שיחה ארוכה ולא מתנגשת אלא יותר מנסה להבין וזה היה ממש כיף. הוא כאילו פרש את האמונה שלו, איך הוא תופס את הדברים, אני הקשיתי עליו שאלות, הוא הקשה עליי וזה היה ממש כיף, זה היה נחמד מאד.

חבר: וואלה חזק

עמיחי: זה מביא אתה יודע לשאול שאלות ולשאול דברים למה, וזה מעניין אותם. עכשיו בנקודה הזאת אתה מבין את הקטע של השיעורי אמונה שאתה עובר, כאילו מה אתה בונה בישיבה זה מה שהולך איתך אחרי זה קדימה.

קטע סוף השיחה.

יכול להיות אני אומר לך מראש כל החלטה שתקבל יכול להיות שטעית בה ועוד יותר מי זה כל החלטה שתקבל יכול להיות שתכשל בה אבל זה לא קשור אליך כבר. כן, ואתה תיראה שמהרגע שתחליט והמהרגע שתיקח את כולך ותהיה על זה אתה תיראה שזה לא יקרה ביום אחד אבל שבוע מהיום כאילו כבר אתה תיראה שפתאום הכוחות חוזרים אליך כי הנפש התרגלה לעבוד סביב דבר מסוים מה שהרבה פעמים מפריע לנפש זה שהיא לא ממוקדת, לא מרוכזת כאילו במשהוא וברגע שתיקח את ההחלטה אז הנפש תהיה ממוקדת ואתה תיראה שיהיה לך טוב יותר, הבנת? כן. ומה שאני מציע לך שתיקח איזה מחברת כאילו נגיד החלטת (כמה מילים שלא הצלחתי לשמוע מה הוא אמר) תיקח איזה מחברת ותיכתוב לעצמך את התחושות כאילו תגיד לעצמך, תכתוב לעצמך ותענה לך תשובות תיכתוב לך חששות ותענה להם תשובות ותיכותב לך זה.. תענה תשובה תיכתוב לך כאילו, ככה אתה תיראה שהדברים יותר היתישבו כי אתה לא תיתעלם מדברים שיושבים אליך אתה תיתן להם מקום אתה מבין?

ואתה תיראה שלאט לאט הכול משלים, אתה נהיה יותר שלם אם ההחלטה, אני לפני (מילה שלא הבנתי) היה לי מחברות שלמות על זה כאילו מה זה מחברות שלמות לפחות איזה חצי מחברת שכתבתי כאילו רק על החששות זה בדיוק מה שאתה מתאר מי אמר שזה ההחלטה הנכונה מי אמר שזה.. אבל מה יהיה אם החתונה מה אם מאור שתצליח אבל לא היתאמנת מספיק טוב אבל עוד (עוד מילה שלא הבנתי) תשובות ואתה רואה שלאט לאט הכול בסדר כאילו,

ותוך כדאי תיקח את זה בשתי ידיים כאילו תיקח במאה אחוז מביחנתך שיעור או עוד אימון שאתה יכול לעשות שיעור או עוד זה.. כל דבר, תפילה אתה מיתפלל כאילו על דברים אחרים אבל בעיקר זה הנושא שלך זה החיים שלך עכשו ווואלה אם תירצה נדבר עוד שבוע תיכתוב לי חששות

עמיחי קטע על וודאות בצבא

( עמיחי -מאיזו בחינה? יש הרבה התמודדויות. רוחנית, יש חוסר ודאות.
– בכללי בצבא
– עם האתגרים כאילו? עם החוסר ודאות? )
זה אותה נקודה שאמרתי לך. שאני אחראי לעשות את ההכי טוב שלי ומה שיהיה יהיה. במילים אחרות, אני לא מפחד לעוף. אני לא מפחד להיכשל. אני יודע שאני עשיתי את הכל ובסוף הקב"ה מנהל את העניינים. מרגע שאתה חושב שאתה אחראי על התוצאה גם, אז אתה כל הזמן תחיה בדאגה. כי אתה אף פעם לא תדע אם עשית את הכל, ואתה תמיד תרגיש ביקרותי גם כלפי עצמך, כי אתה כאילו אומר בנקודה הזאת פחות הצלחתי. או מבחינת המפקד הייתי פחות טוב. אבל מרגע שאתה אומר לעצמך- אני לא עובד אצל המפקדים, אני לא עובד אצל הצבא, אני לא עובד אצל אף אחד, אני עובד רק אצל הקב"ה. והקב"ה רוצה שאני אתאמץ הוא לא רוצה שאני יביא תוצאות, אז זה מחזיק אותך. כי אתה אומר- לא משנה מה אני אפגוש עכשיו, אני יודע שאני אתן את המקסימום. אם אני אצליח אז אני אצליח, ואני אני לא אצליח אז אני אכשל. אז לא נורא. אז מי שאני כנראה מתאים למקום אחר. וזה עובד.
אני אספר לך סיפור. אני לפני ההשבעה, הרגשתי.. ביחידות האלה הם לא אומרים לך שום פירגון, אוקי? הם לא.. אין מילה טובה. הם לא.. אני לא יודע אם הרב חיים אמר לכם את זה. כאילו הם רק משקפים לך את הביקורת, את הדברים שאתה לא טוב בהם. כאילו הם גורמים לך להגיד אתה לא תלוי בנו, אל תצפה שנגיד לך אם היית טוב או לא טוב. נגיד לך רק במה לא היית טוב. עכשיו אני לפני ההשבעה, חטפתי הרבה ביקורות. כי.. אתה יודע.. אתה עושה טעויות תוך כדי היום יום. והייתי בטוח שאני על סף הדחה. אמרתי לאמא שלי- אמא נראלי אני די אאוט כאילו.. נראלי אני לא חייל טוב וטה טה טה. ואז, בהשבעה יש טקס חלוקה של מצטיינים, ואז מפקד הצוות קרא לי, והייתי בהלם. כאילו אמרתי- זה נראלי טעות. אני רחוק ממש. זה לא קשור אלי. ואז הבנתי שבסוף זה לא איך שאחרים תופסים אותך, זה איך שאתה תופס את עצמך. אם אתה תתמלא דמיונות, ותחשוב עליך זה, אז ככה אתה תראה את עצמך. אבל כלפי חוץ זה בכלל שונה. ואז משם התחלתי ללמוד להגיד- אני לא נמדד איך שהמפקדים רואים אותי, אני נמדד איך שאני עובד עם עצמי, אם/ עם- אני נתתי הכל.
גם עכשיו נגיד להיות מ"כ, עכשיו זה אחריות. כל האחריות עליך. אתה צריך לדאוג שדברים קורים, שכל החיילים שלך עומדים בזמנים, שהכל עובד. אתה אומר לעצמך- טוב, מי אמר שאני טוב בזה? כי בסוף לפעמים אני נכשל, לפעמים קורים זה.. אבל גם זה אני אומר לעצמי- טוב יכול להיות שאני גם לא אצליח. אני מנסה לעשות את המקסימום. ואז זה מרגיע.

עמיחי- להביא לקצה

בשביל להביא את עצמך לקצה, הכיוון היסודי זה להגיד שאתה לא אחראי על התוצאה. אם אתה תגיד לעצמך כל הזמן מה שיגדיר אם הבאתי את עצמי לקצה או לא לקצה זה התוצאה, אז אתה אף פעם לא תרגיש שהבאת את עצמך לקצה. אתה תמיד תחשוש שלא תצליח. אז תגיד לעצמך אני לא אחראי על התוצאה, אבל אני מביא את כולי לקצה.
זאת אומרת אם אתה קוצב לקחת את עצמך לקצה, זה קודם כל ההבנה בעצמך שאתה אחראי על ההשתדלות.
ברגע שאתה תגיד לעצמך- אני אחראי על ההשתדלות, אתה תראה שהשאלה עוברת להיות לא האם הצלחתי או הצלחתי, אלא האם נתתי את כולי או לא נתתי את כולי. ואז התוצאה עצמה זה כבר לא קשור אליך, זה קשור לקב"ה. אתה תראה, הקב"ה יודע טוב מאוד איך להביא את התוצאה. אם הוא לא ירצה אז הוא יגרום לך לעקם את הרגל בירידה, ואם הוא ירצה הוא ישים אותך בדיוק בקבוצה המתאימה, שאיכשהו זה הסתדר והכל יהיה טוב. הוא נותן את הכוחות. זה הנקודה של להביא את עצמך לקצה.
אז אני ממליץ שקודם כל תקבל את החלטה בלב שלם. ואז תגיד לעצמך אני שם עכשיו. עד ליום סיירות- אני שם. אחרי היום סיירות תהיה יותר חשיבה מחודשת, ועד אז הישיבה גם כרגע הולכת הצידה. כאילו כמה שצריך. וגם שתי נקודות: אחד, שיכול להיות שאתה עושה טעות, אבל בכל מקרה זו ההחלטה שקיבלת. ודבר שני, זה שאתה לא אחראי על התוצאה. אתה אחראי להתאמץ, להגיד לעצמך שעשית את הכל. זה שתי הנקודות.
עכשיו, אל תצפה שזה יביא אותך תוך רגע לשלמות. אבל תקבל את ההחלטה ותיתן לה שלושה ימים.. תיתן לעצמך לעכל אותה. תבנה לעצמך תוכנית אימונים, תכתוב לעצמך תחושות לקראת, חששות, תענה לעצמך על אותם חששות. תחיה את זה. זה העבודת ה' שלך עכשיו. תתפלל על זה, כי התפילות עכשיו זה על זה. הכל. הקב"ה רוצה ממך עכשיו שתהיה על זה. אם החלטת את זה.

נראלי יום כיפור זה יותר סביב העבודה הרוחנית של האדם לטהר את עצמו, ואז יש את שלושת ימי ההכנה לקראת החיבור שמיים וארץ של סוכות, שזה כל החיים מתקדשים תחת שכינה אחת, שזה מה שמיוחד. ולא סתם תחת שכינה אחת, אלא תחת צילא דמהימנותא, (לא זוכר איך אומרים את זה..) כאילו, תחת האמונה, שזה הקשר בינינו ובין הקדוש ברוך הוא, שדווקא בחיים בעולם, שהם חיים חסרים ולפעמים לא בטוחים, שם אנחנו לומדים לחיות עם הקדוש ברוך הוא. ולכן גם דווקא המצווה היא שמחה, כי זו הנקודה של החג, כשאתה יוצא מהבית, אתה הולך לאיזה מקום של אמונה, שם נכנסת השמחה

איך בקצרין? זה לא… בקצרין לא יורד שלג. זה במרום גולן, נתקעתי שם בשלג ואז בניתי איזה חמש שעות איגלו והלכתי לישון, אבל קמתי באמצע הלילה כי הידיים והרגליים שלי היו רטובות אז הן קפאו, ועברתי לישון באוטו. גם באוטו היה קר אבל בסדר, ישנתי איזה שעתיים.