תמיד משדרים בישיבה שכוכבים יש מספיק לעם ישראל, ועכשיו צריך לומדי תורה.
זה נכון אבל אחרי שיוצאים מהישיבה כבייניש, אז פתאום יכול להתפתח מבט אחר על זה.
היה בעמיחי חשוב לשמור על התום, לא להיות ציני כלפי החיים.
בתקופה של התיכון הייתה תסיסה כזו של חיים.
היו תנועות נוער, התנדבויות, טיולים, פינויים והפגנות.
ועם השנים נכנסים לישיבה, ושם באופן טבעי אתה נכנס לתהליך יותר אישי, ויותר פנימי,
מתמקד יותר בבניה אישית, ויכול להתפתח לך מבט מורכב כזה על החיים.
ולפעמים זה הופך אותך לזהיר יותר, שקול יותר, חושב פעמיים יותר. לא לכל דבר אתה ישר קופץ.
אצל עמיח הבעירה הזאת נשארה.
הוא שמר על פשטות כזאת. הוא לא היה טיפוס של שכל חריף ומורכב כזה.
הוא 'דילג' על השלב המחוספס הזה שהאידיאלים הפשוטים נדחקים,
והצליח לשמר את הרוח ואת האש עד הצבא, וגם בצבא. ובצבא בכלל,
זה היה ממש חזק. בדרך כלל הצבא הוא מקום שוחק, בטח מהישיבה.
אתה נכנס להרגל, לאנרציה, ליום יום. וזה יכול להחליש.
מגניב שדווקא הפשטות נתנה לו מלא כוח.