מטבענו אנחנו דומים אחד לשני

מטבענו אנחנו דומים אחד לשני בהסתכלות חיצונית. ושונים מהותית. אין אחד דומה לשני.
זה פשוט לא הגיוני. כל אחד שונה פיזית בכל דבר, עם ייעוד שונה.בשבילו נברא העולם.
אבל העולם היום הוא עולם תרבותי פוסט מודרני שבו ישנם קווי תרבות מנחים ל"מימוש עצמי"
והעולם היום מאפשר מימוש עצמי בהתאם לערכי "סדר" אותם ערכים שמרכיבים את תרבות ה"אין אמת".
ואנשים גדלים לתוך מציאות שבה הקשבה עצמית היא מסוכנת, וכולם צריכים להיות דומים.

משרד החינוך הוא הראשון ליצוק את היסודות האלה. מרגע שילד נכנס לבית הספר
הוא עומד מול סטנדרטים של משרד החינוך- ציונים, סוגי שיעורים , וכו.
אותם סטנדרטים מתאימים לבודדים. והילד נכנס להשוואה מול תלמידים שעומדים בסטנדטים..
נגזלה ממנו החרות.- מעכשיו הוא חייב לעמוד מול הקריטריונים של משרד החינוך.
לא מחפשים את הילד ומגלים את כוחותיו. כולם שווים. והילד לא חושף את עצמו.
הוא נלחם נגד עצמו מתוך מטרה להגיע לאותו תלמיד שעומד בסטנדרטים.
הילד מתוסכל שהוא לא עומד בסטנדרט וההורים מתוסכלים ממנו מבלי להבין שהוא פשוט
לא אמור להיות בסטנדרט. גונבים ממנו את עצמו. הוא מתוסכל, הוריו מתוסכלים
והבית ספר מוציא את התעודה של ה60 שגוררת שיחות " מה עושים" חמורות.

ועמוק בנפש, אם הוריו לא השכילו לאהוב אותו בכל מחיר ללא תלות במעשיו,
הוא מקבל שדרים של אכזבה ותסכול וזה יוצר חוסר אהבה עצמית וקבלה עצמית.
והוא צועד במסלול השוואתי שלא מתאים לו. שלא נדבר על ביטחון עצמי.
וכשמשרד החינוך רואה שהתלמיד לא עומד ברף הוא לא משכיל להקשיב לו.
במקום להקשיב לו הוא מוחק פערים אותו- חניקה מלמעלה של אותם מחוננים והרבה הקלות לאותם שלמטה.

ויוצאים פסי ייצור של אנשים עם הישגים יפים. שהפכו לכח עבודה ולא להגשמת ייעוד.
הם בחיים לא הקשיבו לעצמם. הם בוחרים ע"פ החברה- אישה, לימודים, לבוש, וכו.
הם עמוק בנפש התרגלו לפעול ע"פ החברה וכל הבליץ התרבותי שחונק את האדם.
ולאנשים יש הכל אבל הם מרגישים ריקים מבפנים. אחוזי הדכאון עולים, גירושים וכו'.

אם רק משרד החינוך היה מאפשר את התנאים לשתיל לגדול בצורה בריאה
ולא מושך בחוזקה מרגע השתילה ולא ממהר לשתול באותם תנאים את כלל השתילים,
היינו מקבלים עצים חזקים ומגוונים. מקשיבים לצרכים של שורשיהם באדמה,
עומדים חזק מול כל רוח ומבינים שהם הופכים את הגן לירוק ומגוון יותר.

[21.7.2020, 10:00] איתן שויבר: ע לפני חודש
פריטה של נשמה. היא כבר לא צועקת. רק לוחשת. ערפילי עצמיות. עכשיו כבר לא מתכחשים.
מקשיבים. עכשיו זמן הנשימה. עוד מעט עמוד השחר עוד יום של צעקות נשמה. אבל יש זמן.
עכשיו הרבדים מתגלים צוללים עמוק פורטים בנקודת החיים. הנשמה כבר לא צועקת, רק פוצחת בשירה.
למעלה המלאכים בוכים איתה. שירת השורשים. חרישית וטהורה. כוללת הכל. ממנה מדשנים.
הלב פועם בנחת מנסה להתנתק מהמיית היומיום רגע להקשיב לעצמו.
מפחיד.