כוכב שטס ואין לו מסלול עצירה

אני זוכר שהיתה תפילת הלל של הרב שמואל ביקב פסגות. יצאנו עם הרכב שלו, מקווה, אחרי התפילה הוא בא לרב שמואל ובקש ברכה ליום סיירות. הוא נתן לו נשיקה כזו מתוקה כאילו הוא תופס סוכריה כזאת מתוקה. הרב אחרי כל ברך לוחץ את היד אבל כשהוא הגיע לעמיחי תפס לו את הראש ונתן לו נשקיה כאילו הוא אוכל שוקולד.

התקופה של היום סיירות, הייתה תקופה מאתגרת ביים שלו. הוא התאמן עם איזה שלושה חברים והיה לו מת כזה בינו לבין עצמו. מצד אחד אני רוצה לעקוף אותם אבל אני רוצה שהם יצליחו. היה לו ברור שהבור יהיה במטכ"ל. התפללתי אבל היה לי ברור. חיכיתי כל יום להודעה ממנו שפיקס. הוא היה במתח באותה תקופה וכשהוא קיבל את ההודעה כשהוא במגלן הוא היה נפול איזה רגע. לא אמרתי לו שהכל לטובה שקעתי איתו בכאב. יש לי התכתבות ממש על התקופה הזו מה הוא לוקח, להיות שמח בסוף.

אני זוכר שהלכנו להלויה עם כמה חברים בשיעור א', הייתה הלוייה ממש קשה. ישבנו שם אח"כ קצת להקליל, ניגנו. הלכתי עם עמיחי ישבנו באיזה ספסל בפינה, עוברת מולנו סבתא זקנה עוצרת ליד עמיחי ואומרת -איזה עינים מאירות יש לך!!! במשך 8 דקות ואני לא מגזים. היא מתחילה לספר קצת על החיים שלה ועמיחי מקשיב בכבוד, בפרגון. היא עברה חיים לא פשוטים. היא אומרת לו יש לך משהו ממש גבוה רצתה לחבק אותו. נתפסה עליו. ראתה בו משהו מאוד עמוק. לא הפסיקה לדבר עליו. הוא היה נבוך.

אנחנו עוד לפני המעבר לברוכין אהבנו והערכנו אותו- פשוט לעמיח לא היה נעים והוא לא ידע להכיל את ההרגשה. אצלנו זה היה תמיד. לא ידענו איך להכיל אותו.

כשנסענו לסיני אחרי החגים של שיעור ג'. עמיח הגיע מאוחר, התורים של סיני זה ארוך ממש. זה היה מבצע להכניס אותו בלי שימיו לב. כל הדרך לפני זה הוא אמר אולי תחכו לי. הוא סבל. אמרתי לו שאני מארגן פה את כל העולם כדי שאתה תוכל להכנס עזוב את המצפון שלך וכנס בתור. יום שלם הוא אכל את עצמו שהוא עקף אנשים.

עמיחי בחיים לא ראיתי אותו רב עם מישהו. מתי כן? הרב אליקים מכנה את זה – לריב הפוך. אתה תתן לא אתה. הוא רב איתך כדי שהוא לא יקבל טוב אלא אתה. הוא שם את עצמו תמיד מאחור.

אני ואביהוא היינו אותו כשהוא חזר ישר לקחנו אותו לחדר. אין מצב שהוא איתנו. תפסנו אותו לקחנו אמרנו לו ונינו תני פה תתיק. אתה פה.

יום למחרת הייתי בלי חברותא עדכנתי אותו מראש שכשהוא מגיע מברוכין אנחנו סדר בוקר. הוא ממש חשש מזה כי סדר בוקר לפעמים כבד עליו. אמרתי לו עזוב, אני שלך, מתי שתץרצה תבוא וחברותא איתו זה מגיעים בפוקוס, מתמקדים. העולם מת מסביב. בירור של שאלה אפילו קטנה הוא היה חייב להבין את זה. ובלימוד גמרא היה לו לא פשוט. היה לו קשה. תנך הוא אהב אבל גמרא היה לו קשה בטירוף. היינו רצים באלון מורה זה גם היה חוויות לרוץ איתו. לדבר תוך כדי הריצה. זה זרם לו. הוא פחד לא להביא את עצמו עד הסוף. פחד לאכזב את עצמו.

בראש השנה, אני זוכר שישבתי איתו, הוא סיפר על תלרגיל  מטורף שהם עשו. היו בפארן ראו את כל הארץ. הוא מספר על איזה תרגיל עצמו, שהמפקצ התחזה לפצוע בתוך הסווח והוא בהתלהבות. ואני מסתכל ואני אומר לו וואי אתה הזוי. ובכללי הייתי מופתע לראות אותו בישיבה בראש השנה כי היציאות שלו לא היו טובות, סגר 21 ובא לישיבה.

(אמא מספרת שהוא היה עדין) אני רואה סרטונים שאנחנו מטיילים בגשר בנות יקב שהוא קופץ אני פוחד שהוא ימות באמצע הסרטון. הוא מטפס על איזה טרסה ענקית עם הטרקטורון. אחד הדברים שהכי למדתי מעמיח הוא שבן אדם כל הזמן היה במאבק. אמרתי לו לפעים תשרר, תרפה, חלאס כל הזמן לחיות בלי שנייה אוייר. והוא היה מצליח לעשות את זה מידי פעם. לקחתי אותו פעם את עשינו איזה טיול, ישבנו דברנו, הרגעים האלה שם הוא סיפר על הרצון לחזור ליחידה. הוא תמיד היה במקום של התקדמות, קסיסת שינים. הוא היה כל הזמן במקום שלא מרוייח את הדברים בקלות, תמיד עםמאור פנים. הוא היה חלק.

במסיבת סיום של שיעור ג' הוא נראה כמו איזה ננימול. לא היה לו כח. דברים שלא היה אכפת לו אבל היה לו חשוב ממש. המון פתקים. שוקולדים שהוא היה מלק. הוא בעמדת נותן. היה חשוב לו.

אני זוכר שבתחילת שיעור ב' הרב דני  דיבר בסעודת שלישית. שיש פה מעטפת בטחון אתם יכוליםלרוץ חזק, סמכו עלינו הרבה שיש פה מעטפת רבנים שאתם אתם תרוצו קדימה אננו נדאג לעצור אתכם שלא תעופו. מי שחושש לרוץ הכל בסדר תלמדו. התמונה שלי מעמיחי זה שגם שהוא היה יושב וחושב הוא היה עם עוצמות במצב כזה פנימי חזק. הכל היה עד הסוף. אני אוהב כדרוסל ועם עמיחי זה היה אחרת מההתחלה ועד הסוף לא משנה בהגנה או בהתקפה אתה צריך להיות באוטוסטרדה. אם אתם לא ככה אין עלייך. הייתי תמיד חוזר מתוסכל. אני הייתי גורר אותו למגרש ואח"כ מצטער שהבאתי אותו כי הוא היה משחק משחק. מטורף!

יש הרבה אנשים שמפרגנים להם על נצחון או על משחק עמיחי לא נתן שיגידו מילה עליו.

בשיעור ג' היתה לנו חבורה שכל פעם מישהו מעלה נושא שמדברים עליו וגם הדיונים. עמיי מדבר,הוא מדבר מהלב.

עשיתי איזה קמפיין, ועמיחי ידע על זה נתן לי את הרכב לא הסכים שאני אחיזר לו כסף על דלק. במהלך הקמפיין שלחתי גם לו את ההודעה. היה לו 36 שקל ב שבון. הוא אמר לי שהוא מתלבט אם לתרום. חצי שעה אח"כ אני רואה את ה36 שקל האלה בקמפיןן. הוא בא אלי ואמר לי אתה עושה משהו חשוב. הוא היה עושה את הדברים עד הסוף- תרתי משמע.

היה לו גם הרבה דילמה בקשר עם ההורים. בשיעור א' אני זוכר הרבה שיחות עליכם. ואני זוכר איזה מוצש אחד הוא כתב לי- ב"ה הייתה שבת טובה עם אבא ואמא. הוא ממש רצה לשמח אתכם כל הזמן זה הנב אותם איפה אני אשמח אותם ואיפה אני אראה להם שאני יאהב אותם. הפתקים המכתבים. כמה אבא ואמא דואגים לי ואני לא מספיק מראה להם. אני אוהב מאוד את אבא שלי אבל קשה לי להגיד לו את זה.

אני פגשתי אותו איזה יום אחד בתקופה של הניוד. הוא היה בגימלים. לקח לו הרבה זמן להגיד לי שנתנו לי גימלים מהצבא. דרנו קצת, והוא לא היה יכול לשאת את זה שהצוות שלו מתאמץ כ"כ והוא לא שם לעזור להם, לא עניין אותו כאב ראש, גרון והוא פשוט נסע.

פעם אחת ראיתי אותו ברכבת אנחנו יושבים והוא משפצר את המחסנית שלו. בד"כ מה שעושים זה שמים אוזניות וזהו. הוא אמר אם אני שם אז עד הסוף.

תמיד הוא היה מוציא אותי יותר תותח ממנו. זה היה חוזר על עצמו.

היה איזה פעם אחת שאמרתי דבר תורה אח"כ הלכתי לעמיחי לשאול איך היה הוא אמר שהיה מעולה. והייתי בסדר ושאני אפסיק להסתכל החוצה. ועוד משהו שאני זוכר זה שהיינו חברותא בוקר והוא רצה לסדר את הזמן לעצמו. ישנו על קפה והוא בא בכ"כ נעימות לשתף שהוא רוצה להפסיק ולא היה לו נעים והתלבט כדי שאני לא אפגע.

הוא היה סקרן בטירוף. אנחנו מסתובבים מחפשים דברים מעניינים. הוא נתקע בחנות הראשונה איזה שעתיים. עמיחי באמצע הטיול מנסה להסביר לבדואי מזה סגולת ישראל מנסה חצי אנגלית חצי ערבית. עם ישראל זה כמו לב באברים והוא לא מבין מה הוא רוצה.

הוא תמיד רצה להתגבר על רמת הפחד שלו. לקחת את עצמו לקצה.

בתקופה של הצבא הרגשתי שאני קצת מתרחק ממנו. אבל אצלנו זה היה שברגע שאנחנו נפגשים אנחנו החברים הכי טובים. יום אחד הוא אוסף אותי מהבסיס לגשר בנות יעקב. אמר לי שאני חשוב לו. לא וויתר לי עד שאני אקפוץ. היה לו רעל הזה. הוא חי את זה. זה הדבר הכי טוב שעשיתי. הוא אהב לחוות את הדברים עד הסוף.

כששמעתי שהוא נהרג לא הופתעתי כי הכי מתאים לו למות על קידוש ה'. אבל השאלה שהעסיקה אותי הייתה איך הוא נהרג? כי תמיד הוא היה מגזים וכל דבר יותר טוב. זה קלאסי שהוא יהרג כשהוא מציל חיים. חייב להיות אירוע מיוחד סביב זה.

היה כיף לשתף. אדם בחחיים לא נפגשתי עםאדם שאתה מרגיש פתו. לספר הכל. אין השואות. יש עצמיות. הדימוי עצמי שלו היה מאוד גבוה. הוא תמיד שאף למעבר. הוא הכיר בערך של עצמו.

הוא פשוט שאף לעוד ועוד. הנשמה שלו הייתה שייכת לעולם אחר והוא הצליח למלא את עצמו פה בעולם הזה.

השיחה האחרונה שלי איתו הייתה ביום ראשון של סוכות. והייתה שיחה מאוד רגועה. הוא היה בנחת

הוא שאף ל200 ה100 אף פעם לא היה מספק אותו. אם זה בגמרות, היה מתייעץ עם רבנים כל הזמן בהתקדמות. קשה לו לקום הוא מתעקש על זה. ביטול רעשי רקע לאיך שיסתכלו על זה. הוא יקח את החברים שאיתם אני נבנה הוא היה כל הזמן בחיים של שליחות. בחייו הוא ציווה לנו את החיים ועכשיו במוות פי כמה וכמה.. אני נפגש הרבה עם חברים ומספר להם שנהרג לי חבר במלחמה והם שואלים מי זה? אני אומר- ונינו וכולם כזה-מה?? הוא מותג ארצי! כהורים תבינו שאין אחד שלא מכיר אותו!

כל דבר שהוא עשה זה בדם יזע ודמעות. הוא בכה, נשך שפתיים. הכל תהליכים. זה השראה! בן אדם שהרמת כושר שהוא הגיע אליה זה פסיכי.

כל תחנה בחיים שלו שהוא עבר הוא כל כולו שם. זה ממש בדברם הקטנים. כשאני מדבר איתו כל כולו בי. זה רק מראה על ה100 אוחז. לדייק. לכתוב. לסדר לו את הראש. הוא בחן כל דבר. כשהוא היה מקבל את ההחלטה הוא היה עושה את זה עד הסוף. כל כולו בטיול. כל כולו בטיול. כל כולו בצבא.

הוא כוכב שטס ואין לו מסלול עצירה.