כשהוא היה מתפלל, הייתי מסתכל עליו ומתמלא באור

צבי לונדין- ישיבה בברוכין

"לעמיחי הייתה כיפת שבת לבנה יפייפיה.

שהוא היה מתפלל, הייתי מסתכל עליו ומתמלא באור.

רוקד בשקט במקום, מקפץ, בלי להפריע לאף אחד.

העיניים שלו מלאות באור ואמונה, ממש היה אפשר לראות איך הוא כל פעם מתסכל לאבא שבשמיים ומתפלל בדביקות מדהימה.

כל הזמן החיוך על הפנים.

יום אחד הייתה מכירת כיפות בחצר הישיבה.

הסתכלתי על הכיפות וראיתי כיפה דומה לשלו.

אמרתי לו שזה דומה לכיפה שלך, אני גם רוצה כזאת.

בחיוך מבויש ומאיר פנים הסתכל עלי בחזרה, ביקשתי ממנו שיצלם לאמא שלי את הכיפה על ראשי וקניתי אותה.

הייתי משתדל ללכת איתה כל שבת.

אחרי שקיבלתי את הבשורה שעמיחי הי"ד נפל, נזכרתי בסיפור הזה.

חשבתי לעצמי, למה? למה רציתי כיפה דומה לשלו?

ואז הבנתי, רציתי להיות קצת עמיחי.

רציתי שכל הטוב שלו יהיה גם קצת שלי..

רציתי להרגיש דומה.

מאז שקניתי אותה לפני יותר משנה וחצי ממש השתדלתי ללכת איתה כל שבת.

להרגיש קצת עמיחי.

להתמלא באורות.

בזמן האחרון הכיפה הכלה קצת להיפרם.

קניתי כיפה חדשה דומה לזו.

אחרי ששמעתי על נפילתו. הלכתי להביא את הכיפה.

שתהיה קרובה אלי.

החלטתי שאשמור אותה בלי נדר ולא אזרוק אותה.

החיוך שלו, השמחה שלו וכל הטוב שלו.

עמיחי, עמיחי שלנו.

הלוואי שאצליח לקבל קצת ממך.

לעולם לא אשכח אותך אח יקר ואהוב.

מאחל שכל אחד מאיתנו ידע לקחת משהו מעמיחי. עמיחי שלנו."

זוכר שפעם אחת שנינו לא הרגשנו כל כך טוב בחדר והיינו במיטות. הצעתי לו כדור והוא לקח. רציתי להביא לו מים אבל הוא הסתכל עלי, לקח את הכדור, הכניס לפה ובלע. ואז דפק את החיוך התמידי שלו, החיוך של עמיחי. צחקתי כל כך.